לאבי דבוש יש פרשנות מעניינת לביטוי התלמודי "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". ההבנה הפשוטה של הביטוי היא קריאה שלא לזלזל בבני עניים שכן גם הם יכולים להיות גדולים בתורה, אבל דבוש מזהה בו את חששם של בעלי הכוח והשררה מפני התורה של בני העניים, שמאיימת על כוחם ומעמדם. אחת המטרות של ספרו החדש, "מרד הפריפריות" (הוצאת פרדס), היא לנסח את התורה המהפכנית הזאת. אחרי שנחל אכזבה מהמערכת הפוליטית הנוכחית, דבוש ממשיך בניסיונותיו לארגן את קבוצות הפריפריה בזירה האזרחית ולהוביל משם את השינוי. כחלק מההתארגנות הוא מבקש להזכיר מה דורשות הפריפריות בתחומי החינוך, הבריאות, התעסוקה ועוד.
דבוש, תושב שדרות, שובץ בעשירייה הראשונה של מרצ בבחירות 2015 ובבחירות 2019, אבל היום הוא מגדיר את עצמו כ"הומלס פוליטי". את הנהלת מרצ הוא עזב בתסכול לפני כשנה וחצי, אחרי שמנהיג המפלגה הנוכחי ניצן הורוביץ הגדיר את המפלגה כמפלגה חילונית. "אמרתי אז שעם כל הכבוד אני לא חילוני, ויש פה גם טעות בהבנת הפוליטיקה והמושג שמאל. בעיניי השמאל צריך לחדד ערכים, אבל להיות פתוח לכולם. אם מישהו מחפש מפלגה חילונית אז בימין יש כבר את ישראל ביתנו, ואני לא רואה צורך שמפלגת השמאל גם תצהיר על עצמה כמפלגה כזו. בעיניי זה מנוגד לתפיסת השמאל, וברמה האישית אני לא יכול למצוא את עצמי שם".
ברמה האישית, סיפורו של דבוש חריג בנוף השמאלני. הוא גדל בשכונת עתיקות באשקלון, במשפחה מזרחית, ימנית ודתית. למד בישיבה התיכונית אור עציון והדריך בבני עקיבא. מהמחנה הימני הוא נפרד, אבל לא מהמסורת. כאשר התגורר בקיבוץ ברור־חיל הוא הוביל שם את התפילות בבית הכנסת. בשדרות, מקום מגוריו הנוכחי, הוא הקים בעבר בית מדרש חברתי. היום הוא מנהל את ארגון השמאל "רבנים למען זכויות אדם" ולומד להסמכה לרבנות במסגרת תוכנית "רבנות ישראלית" של מכון הרטמן והמדרשה באורנים.
הכרתי את דבוש ב"תנועת הפריפריות" שאותה הקים יחד עם ניבה ראם ופעילים חברתיים נוספים בנגב אחרי בחירות 2015. התנועה ביקשה לאחד ולהעצים את הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל, ולשנות את יחסי הכוחות בין מרכז לפריפריה באמצעות יצירת מוקד כוח עצמאי שיהווה מנוף לחץ לקידום צרכים משותפים של הפריפריה. התקבצו אליה פעילים מקהילות מגוונות –
תושבי עיירות וקיבוצים, אנשי שמאל וימין, דתיים וחילוניים, יהודים ובדואים. בשנתה הראשונה התקיימו מפגשים כמעט בכל חודש ביישובים שונים בנגב. בהמשך הייתה התנועה שותפה לכמה מאבקים כמו צעדת השוויון בחינוך מירוחם לירושלים, והמאבק בוועדות הכנסת על תוספת מיטות לבית החולים סורוקה. מערכות הבחירות המקומיות והארציות בשנים 2018־2020 פוררו את הדבק בין הפעילים, והפעילוּת דעכה בהדרגה, אבל דבוש עצמו לא נח. גם היום הוא ממשיך לנסוע בין ערי הפריפריה בצפון ובדרום ובשכונות במרכז הארץ, ולהיפגש עם קבוצות של צעירים ופעילים חברתיים בניסיון לאחד כוחות למאבקים משותפים. את הספר החדש הוא רואה כעוד פלטפורמה לשיחה, וכדלק לעשייה.
גם את הדלת לעולם הפוליטי הוא לא סגר סופית. יחסו לממשלה הנוכחית אמביוולנטי. מצד אחד, לראשונה אחרי שנים רבות עמדותיו כאיש שמאל מגיעות לשולחן הממשלה. מצד שני, הוא שומע את הטענה שהפריפריות אינן מיוצגות כראוי בממשלה החדשה, ומודה שיש בה מן האמת. "זה נכון שיש בממשלה ייצוג גדול יותר לאנשי המרכז ולאשכנזים, אבל זה לא היה שונה באופן דרמטי בממשלות הליכוד. גם אם בליכוד יש יותר מזרחים, ייצוג הפריפריות אינו אמור להסתכם בייצוג אתני. לא ראינו בממשלות הליכוד מהלכים משמעותיים והבנה של הסוגיות והפערים".
דבוש רואה בממשלה הנוכחית הבטחה שעדיין רחוקה ממימוש. "עצם ההעברה של התקציב היא הישג חשוב כי היא מאפשרת התנהלות, אבל אני עדיין לא מזהה פתרונות עומק. אני מודע לכך שנדרשים זמן וצבירת כוח, אבל בינתיים אני לא רואה התייחסות מעמיקה לסוגיות והצבת יעדים ממוקדים. אין למשל תוכנית למאבק בעוני, כמו שמאיר כהן הביא בקדנציה הקודמת שלו במשרד הרווחה. אין טיפול באבנים גדולות, אלא בעיקר פלסטרים".
דבוש: "גם אם בליכוד יש יותר מזרחים, ייצוג הפריפריות אינו אמור להסתכם בייצוג אתני. לא ראינו בממשלות הליכוד מהלכים משמעותיים והבנה של הפערים"
אנחנו וסלובקיה
לדבוש, כמו לתושבים רבים בנגב, יש ציפיות מחברי קואליציה דרומיים, כמו השר מאיר כהן ויו"ר ועדת הכלכלה מיכאל ביטון. אבל לכולם ברור שכחברים במפלגות לא ממש דמוקרטיות יש להם תקרת זכוכית ומחויבות לראש מפלגתם, וממילא כוחם מוגבל. בעיית הייצוג הפוליטי של תושבי הפריפריות היא אחד הפרקים החשובים בספרו של דבוש. בבדיקה שערכה מועצת הנגב התברר שלאורך שנים הייצוג היחסי בכנסת של תושבי הנגב, המהווים כעשירית מתושבי המדינה, היה נמוך בחצי מגודלם הממשי. ישראל היא גם הדמוקרטיה היחידה בעולם, למעט סלובקיה, שאין בה כלל מרכיב פוליטי אזורי. המשמעות היא שהשלטון המרכזי חזק מדי, והפריפריות במיוחד אינן זוכות לייצוג הולם. גם מרדכי כהן, מנכ"ל משרד הפנים עד לפני מספר חודשים, התבטא בעבר שרק בחירות אזוריות יאפשרו לפריפריה לקבל את מקומה הראוי במערכות השלטון.
הישראלים לא מכירים דמות פוליטית כמו זו של חבר הקונגרס האמריקני, המחויב לקדם את האינטרסים של המחוז שלו ומודע לכך שמידת הצלחתו תקבע אם ייבחר בפעם הבאה. המפלגה היחידה בישראל שיש בה נציגי מחוזות היא הליכוד, אבל גם שם לא נוצרת מחויבות בין הנבחר המחוזי לבוחרים בשטח. לאחר קדנציה אחת בלבד גם נבחרי המחוזות בליכוד נדרשים להתמודד ברשימה הארצית, וכך אין להם שום סיבה להתאמץ כדי לרצות את תושבי המחוז ששלחו אותם לכנסת.
במדינת ישראל יש גם מגזרים שונים ולא רק מחוזות גיאוגרפיים, וברור שלא כל חברי הכנסת צריכים להיבחר בשיטה אזורית. עם זאת, אפשר ונחוץ להכניס מרכיב אזורי בבחירות, כך שלפחות חלק מחברי הכנסת ייבחרו ממחוזות גיאוגרפיים. מספיק ששליש מחברי הכנסת ייבחרו בבחירות אזוריות, כדי לגרום שהפריפריה תזכה לייצוג הולם יותר שיקדם את ענייניה. תנועת הפריפריות העלתה את נושא הבחירה האזורית בכנס שדרות לחברה ובדיבור עם מקבלי ההחלטות, אך באופן לא מפתיע הנושא לא קוּדם. לכל כנסת נבחרת אין אינטרס לשנות את כללי המשחק, באופן שיצמצם את סיכוייהם של רבים מחבריה להיבחר שוב.
