חתונתם של אורה הודיה וגלעד, תושבי המאחז מעוז אסתר, הייתה נראית כמו סצנה מסרט. נוף בראשיתי, נערים ונערות שבחרו לעזוב את החיים הממוסדים ולחיות את החופש והמוסריות שהם מכתיבים לעצמם, על פי משנה גאולית ולא על פי אלו שהחברה בה גדלו מכתיבה. הורים ששומרים מרחוק ודבקות שנתפסת על פי רבים כתמימה מדי.
"גבעת הנערות" של כתבת כאן 11, כרמל דנגור, הוא מסמך דוקומנטרי מרגש, מכיוון שהוא מצליח להציג את דמותם של אנשי הגבעות כפי שהיא באמת: אנושית. זה קורה באמצעות הבחירה המרכזית של הכתבת: להתמקד בנערות שחיות לבדן בגבעה בבנימין, מוקפות בנוף בדואי, דופקות מסמרים ומובילו חומרי בניין – ממש כמו החלוצות של פעם. ההשוואה הזו כל כך לא נוחה לכל כך הרבה אנשים, אבל דמות הנערה שבגבעה המצטיירת לנגד עינינו, היא של בחורה חזקה. חזקה בערכים, חזקה באמונתה, חזקה מול קשיי מחיה לא פשוטים ומול הורים מודאגים.
בגבעות צומחת לה גם אחוות נשים שזר לא יבין. הן לא מושחות את חברתן הכלה בשמן ובתמרוקים, או עושות מה שמתבקש מהן על פי קודים שהשתרשו ב"פס הייצור" החברתי של חתונות: ליווי הכלה באיפור ובשיער, צילומים לפני החופה ואיוש רחבת הריקודים. הנערות האלה בונות לחברתן את החופה, מובילות כיסאות וקרשים במעלה הר הטרשים ומחליפות פנצ'ר בגלגל המכונית של החתן והכלה.
לקראת סוף הפרק השני של "גבעת הנערות", אנחנו פוגשים לכמה רגעים קטנים את אהוביה סנדק ז"ל. הוא מחבק את החתן הטרי. ארוסתו, שלהבת גולדשטיין הפיקה את החתונה עבור חברתה הטובה. בראיון לדנגור היא מספרת על אהבת נעוריה שנגדעה והיכן תפסה אותה הבשורה המרה. גולדשטיין כואבת מול המצלמה את העובדה שסנדק, "הוא לא יהיה האבא של הילדים שלי", ואומרת בצדק שהיא אמנם לא יודעת מה אהוביה ז"ל עשה באותו יום, אבל שבשום מצב, "מפגש של נערים בני 16 עם שוטרים לא אמור להסתיים במוות".
אביו של אהוביה, אברהם סנדק, מופיע בסוף הפרק באירוע הכנסת ספר תורה שנערך במעוז אסתר כשהוא אומר לקהל שלפני שיישא דברים, הוא מבקש קודם כל לעשות מעשה – לנשק את האדמה – ומזמין את המשתתפים להצטרף אליו. סנדק נשכב על הארץ "שרשומה בטאבו של אברהם אבינו", אותה אדמה בה נקבר בנו, ומנשק אותה. הרגע האנושי הכואב הזה שנתפס בעדשת המצלמה, פועל על הלב.
נוער הגבעות הם לא ילדים וילדות בסיכון כפי שמכלילים אותם. הם ילדים בעלי כוחות ותושייה יוצאי דופן. הם לא רק עושי צרות וחסרי יכולת לקבל סמכות, הם פשוט סוללים לעצמם את הדרך שאף אחד אחר לא יודע להכווין אותם בה.
