תיק 4000, ניסו לשכנע אותנו, נועד להיות המכריע ביותר במשפט נגד בנימין נתניהו. בפרקליטות ובאולפנים ידעו לתאר תיק שרירי, מחוזק בעדי תביעה כמו אילן ישועה וניר חפץ, שיחשפו לציבור תמונה מזעזעת: נתניהו העניק לאיש העסקים שאול אלוביץ' הטבות רגולטוריות שמשמעותן הכלכלית עצומה, בתמורה לסיקור חיובי באתר וואלה.
אבל עוד בטרם נכתבה אות אחת בפרוטוקול הדיונים בבית המשפט המחוזי, הציבור נחצה בדעתו ביחס לכתבי האישום, וגיבש את דעתו על העובדות. לא מוגזם לומר שתיקי האלפים טלטלו וקרעו את החברה הישראלית. השמאל ניצל את האישומים כדי לנגח את הימין, ומחנה הימין עצמו נקרע בתוכו בגללם. אפשר לומר בביטחון שהממשלה הנוכחית היא תוצר של המסע המשפטי־תקשורתי נגד בנימין נתניהו והימין.
נתניהו, הליכוד וגוש הימין כולו הפכו למוקצים בשל העמידה לצד ראש הממשלה לשעבר, עד כדי כך שהשם שניתן לממשלה שהדיחה אותו היה "ממשלת הריפוי", משל מחנה הימין היה המחלה. כתבי האישום הוגשו נגד בנימין נתניהו, אך הנאשמים האמיתיים היו כל מי שהעזו לא להתנער ממנו, קרי הציבור הימני כולו; מטרת העל של האישומים נגד נתניהו היא נטרול כוחו הפוליטי של מי שרואים בו מנהיג לגיטימי.
האם מחאת הדגלים השחורים הייתה באה לעולם אלמלא תיקי נתניהו? האם ההפגנות מול בית היועמ"ש מנדלבליט היו מתקיימות? האם פרשת הצוללות הייתה מעסיקה עיתונאים רבים כל כך אילולא תדמית השחיתות שהדביקה לנתניהו? ספק רב. שונאי נתניהו והימין היו שונאים בכל מקרה, אבל היה בידיהם הרבה פחות דלק להחזיק בו את להבת השחיתות המזויפת.
והיום, כשהמשפט מתנהל ודברים יוצאים לאור, בקרב קהל רחב גואה האמונה ששמו של נתניהו הושחר ללא עילה מספקת, למעט שנאת הימין. כל מי שהיו בטוחים בתחילה שתפסו דג גדול ורק כפסע מפריד בינם ובין תהילת עולם, מרגישים היום קצת פחות בטוחים. או לפחות אמורים להרגיש כך. כל מי שחשבו שהתיק נעול, נצור, מוכרע ומותיר אפס סיכוי לנאשם, מנסים כעת למצוא אחיזה בעד הבא, שיעלה לדוכן ויחשוף את היקף השחיתות של "הקיסר מבלפור".
בתחילה הם בישרו לציבור שאילן ישועה הוא עד המפתח ושהעדות שלו תפיל את נתניהו. כשישועה כשל לספק את הסחורה, יהב ההרשעה הושלך על ניר חפץ. אבל חפץ, שרק התחיל להעיד השבוע, מתקשה לספק את הסחורה עוד בשלב משחקי הבית, כשהוא משיב לשאלות התביעה, לא ההגנה. אבל גם אם חפץ יאשש חלק מהטענות בכתב האישום, וגם אם נתניהו יימצא אשם בחלק מהסעיפים, הציבור לא יוכל שלא לתהות: האם היה צידוק לדרמה הגדולה שהמערכת יצרה סביב תיקי נתניהו ולגודל השחרתו של ראש ממשלה מכהן? מי אחראים לבזבוז הזמן והמשאבים, למערכות הבחירות ולאינספור הוויכוחים הציבוריים המרים, שהביאו בסופו של יום להקמת ממשלת שמאל?
כל מי ששיתף פעולה עם הפארסה התמוהה הזו ראוי לעמוד לדין מטאפורי בפני הציבור. זה נכון לגבי גדעון סער, שוויתר על כל עקרונותיו כדי לשרת כעבד למערכת, וגם לגבי מנדלבליט, ליאת בן־ארי, שי ניצן וסוללת הפרקליטים שאיש מהם לא עצר ואמר: "חבר'ה, התבלבלנו. שכחנו שאנחנו אמורים לעבוד בשביל הציבור ולא בשביל סדר היום האישי שלנו".
במדינה מתוקנת, כל אלה היו מניחים את המפתחות והולכים הביתה. זה כמובן לא יקרה. מכיוון שהם לא יעמידו את עצמם לדין ויספקו תשובות, יום יבוא והציבור יעשה זאת. הראשונים לשלם על כך מבחינה אלקטורלית יהיו הימנים שקנו את רדיפת השמאל ונכנעו לשיח השחיתות, כמו גדעון סער שתלוי כעת באבתיסאם מראענה, ונפתלי בנט שכבר מלחך את פנכתם של אנשי שמאל. כל איש ימין שימאן להבין שפרשת נתניהו היא מלחמת שמאל בימין, ומכאן ואילך לא יתגייס לקרב על הישרדות הדמוקרטיה – הנפגעת העיקרית מפרשיות נתניהו – יהיה חסר מעמד בפוליטיקה הישראלית הימנית העתידית.
השנה היא 2021, אבל מאבק השמאל בימין הוא ימי טרום מהפך 77'. המהפך הבא יהיה דרמטי פי כמה.
שונאי נתניהו השליכו את יהבם על ניר חפץ, אבל הוא מתקשה לספק את הסחורה
