המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם השבוע סקר שבחן את דימויו של צה"ל בעיני הציבור בנושאים מגוונים. בין השאר הוא עסק בביטול צבא החובה. תוצאות הסקר מלמדות ששיעור התומכים במעבר לצבא מקצועי עולה על שיעור המתנגדים לכך (בפעם הראשונה מאז שהסקר נערך ב־2017). 47 אחוזים מהציבור היהודי סבורים שיש לבטל את צבא החובה ולבססו כצבא מקצועי, ו־42 אחוזים מתנגדים לכך.
באופן לא מפתיע, החרדים הם התומכים המובהקים ביותר בביטול צבא החובה (80 אחוזים). התמיכה המעטה ביותר בביטול צבא החובה התקבלה בציבור הדתי־לאומי, 32 אחוזים, ואילו בתווך נמצא הציבור החילוני עם 47 אחוזי תמיכה.
הוויכוח בנושא אינו חדש במחוזותינו, ורוב הטיעונים בעד או נגד כבר עלו בעבר. עם זאת, יש טיעון אחד נגד הפרטת צה"ל שלא הושמע הרבה, אם בכלל. סיפור קטן יוכל להמחיש אותו.
בני הצעיר שירת בצה"ל ביחידה נבחרת בגדוד סיור. לפני כמה שנים, לקראת שחרורו מהשירות, הוא הזמין אותנו למסיבת הסיום של הצוות שלו – כ־25 צעירים שסיימו שלוש שנים מאתגרות יחד, בעולם של מבצעים, ניסיונות, חוויות, קשיים והצלחות. היה מדהים לראות את כור ההיתוך הזה.
היו שם יוצאי אתיופיה ובריה"מ לשעבר, חיילים בודדים מארה"ב ומגוואטמלה שהתנדבו לשירות קרבי בצה"ל, חייל אחד מבני המנשה, שניים־שלושה דתיים ועוד. ניכר ששלוש השנים האלה הפכו אותם למשפחה אחת, לאחים. שום דבר בחברה הישראלית לא יכול להוות תחליף לכור ההיתוך הזה. שום אינטראקציה בלימודים או בעבודה, במגורים ביישוב או בחיים בשכונה, לא יכולה להוריד את המחיצות בין מה שנקרא אצלנו "שבטים", וליצור היכרות ואמון אמיתיים ביניהם, כפי שיוצר שירות קרבי משותף כזה.
אבל לא האינטראקציה הזו, עם כל ערכה וחשיבותה, היא הנקודה המרכזית. מה שחשוב להבין הוא את מה שמאפשר את יצירתה. כור ההיתוך הזה אינו טכני. הוא נעשה בסביבה של אידיאליזם. באווירה כלל־ישראלית. המשמעות העמוקה ששירות צבאי כזה יונק ממנה היא תנאי הכרחי להצלחת היחד הזה.
לראשונה בחייהם עברו הצעירים האלה תקופת חיים שבה הם לא "עושים לביתם" אלא מוותרים על עצמם ומתמסרים למשהו שמעבר לאינטרסים הפרטיים שלהם. הם לא באו לרכוש מקצוע ביחידה הנבחרת ששירתו בה, וגם לא לפתח קריירה או רק לאגור חוויות. הם באו לשרת את עם ישראל, במובן המדויק ביותר של המושג. לפני שבני התגייס אמרתי לו שככל שילך ליחידה קרבית יותר ויתנדב יותר בזמן שירותו, הוא יקבל מהשירות הרבה יותר משייתן. כך באמת היה.
זו כנראה גם הפעם האחרונה שהצעירים האלה יחיו באווירה אידיאליסטית כזו; בהמשך חייהם הם כמעט לא יפגשו בה. את המטען האידיאליסטי הזה, את הנשמה היתרה הזו שנחרטה בעמקי נשמתם, את החוויה הזו של חיים למען עם ישראל, הם ייקחו איתם לכל מקום שיגיעו אליו. זהו האוצר היקר של "עם ישראל חי", שכמעט אי אפשר לחיות אותו היום בעוצמה כזאת בשום מקום, מלבד בשירות צבאי משמעותי.
הרוח האידיאליסטית הזו, שפרחה בדורות הראשונים של התחייה, הולכת ושוקעת. פה ושם יש בחברה הישראלית איים כאלה, אבל בהיקף לאומי וכלל־ישראלי הרוח הזו נמצאת רק בצה"ל, וגם שם היא הולכת ודועכת, כפי שכולנו יודעים.
האידיאליזם הציוני הזה הוא הופעה של הנשמה הישראלית, של האידיאליזם הישראלי המקורי המאפיין אותנו מאז שאברהם אבינו שמע את הצו "לך לך", והלך. מטבעו שהוא מאיר בעוצמה גדולה לדור או שניים, מתגלה ביצירות גדולות, ברוח אדירה, במהפכות היסטוריות גדולות בתולדות ישראל – ושוקע. אבל הוא אף פעם לא נעלם. הוא רק מסתלק. פורח לשמיים, לעל־מודע הקיבוצי הכלל־ישראלי. שם הוא עומד מוכן להתגלות שוב בהופעה חדשה ובלבוש חדש, בהזדמנות ההיסטורית הבאה.
האידיאליזם הזה הוא הופעה של נשמת ישראל. בלעדיו אין לנו חיים. לא פרטיים, ובוודאי שלא לאומיים. כרגע המקום היחיד שהוא עדיין מופיע בו בהיקף לאומי הוא צה"ל. מהבחינה הזו צה"ל הוא עדיין שמורת טבע ישראלית. כל עוד הוא צבא העם, הוא משמר משהו מהרוח הגדולה הזו. אם חלילה יופרט גם הוא ויהפוך לצבא מקצועי, תסתלק הרוח הזו ותעלה השמיימה – ומשם כבר יהיה קשה הרבה יותר להיזכר בה, לזהות אותה, ולהוריד אותה לשם חידוש הופעתה בלבוש חדש. ובלעדיה, כאמור, אין לנו חיים.
