הבחירה של בצלאל סמוטריץ' וחבריו במפלגת הציונות הדתית להכריז על מפקד ועל בחירות מקדימות אינה מובנת מאליה כלל. המהלך מנוגד לכיוון שרוב המפלגות בכנסת חותרות אליו: בש"ס וביהדות התורה מעולם לא היו בחירות פנימיות; בישראל ביתנו אביגדור ליברמן שולט ללא מצרים; יאיר לפיד נזכר רק עכשיו לעשות קולות של דמוקרטיה ביש עתיד, וספק אם יש מי שמאמין בכנות המהלך. גם המפלגות החדשות שקמו בשנים האחרונות, מהתנועה של ציפי לבני, דרך כולנו של משה כחלון ועד למפלגותיהם של בני גנץ, גדעון סער ונפתלי בנט, נבנו סביב אדם אחד שפועל כשליט יחיד. העבודה והליכוד נותרו המפלגות היחידות שעורכות בחירות מקדימות מלאות.
בבחירות פנימיות, צריך להודות, יש לא מעט חסרונות. יש אפילו מי שמנסים לצייר אותן כשיטה בעייתית, שעלולה לקדם את מי שיודעים לפרסם את עצמם על חשבון מי שעובדים קשה אבל בשקט. היא דורשת משאבים כספיים שעלולים ליצור אפליה בהתאם לגודל חשבון הבנק, או לחלופין תלות בבעלי הון. בחירות מקדימות מעוררות מאבקים, סכסוכים ומלחמות בין חברי המפלגה, אשר במקום לפעול יחד למען הערכים המשותפים להם, חוששים שהצלחתו של חברם לתנועה תבוא על חשבונם. קבוצות של בעלי עניין עשויות להתאגד כדי ליצור הטיות ומנופי לחץ. וכמובן, בחירות מקדימות מטרידות את חברי הכנסת: הם נאלצים לכתת את רגליהם משמחה לשמחה, מבר מצווה לחתונה, כדי לשמר את הקשרים האישיים עם חברי מרכז ופעילים.
מצד שני, החיבור לשטח והתלות הבלתי פוסקת בריצוי מצביעי המפלגה הנאמנים הם שמונעים מנבחרי הציבור להתנתק מרצון המצביעים; והם שמעניקים לכל חבר כנסת את העצמאות לקבל את החלטותיו בהתאם לשליחותו.
חבר כנסת שיודע שמקומו ברשימת המפלגה בבחירות הבאות תלוי באופן בלעדי ברצונם של יו"ר המפלגה וחבר יועציו יחשוב פעמיים, אם לא מאה פעמים, לפני שיעז להביע דעה שלא מתיישרת עם זו של ראש המפלגה, גם אם בקרב קהל שולחיו היא זוכה לתמיכה. בערב הבחירות, יודע חבר הכנסת, יעברו שמותיהם של כל חברי הרשימה כבני מרון, והרועה יקבע את מקומם בכנסת הבאה לשבט או לחסד, לפי קריטריונים שרק הוא יודע מה טיבם. אפילו סכסוך עם יועץ או מקורב של היו"ר, יאמר לעצמו חבר הכנסת, עלול לעלות באובדן מקומו ויכולתו להשפיע, אז למה להסתבך.
במפלגה שעורכת בחירות מקדימות, לעומת זאת, חבר הכנסת מן השורה יכול להיות נאמן לעמדותיו, בידיעה שאם יש לו די אהדה ציבורית הוא יוכל להמשיך לשרת את הציבור ומקומו במפלגה מובטח, גם בניגוד לדעת היו"ר. בליכוד, למשל, גדעון סער היה יכול לצאת נגד נתניהו, ועדיין לזכות לתמיכה שהביאה אותו לעשירייה הראשונה ברשימה. מרב מיכאלי יצאה נגד הצטרפות ראש מפלגתה לממשלת נתניהו, ובוחרי המפלגה גמלו לה על נאמנותה להם והציבו אותה בראשות העבודה. עמיחי שיקלי, לעומת זאת, לא יהיה חלק מרשימת ימינה בבחירות הבאות, גם אם רבים ממצביעי ימינה מזדהים עם מעשיו בכנסת. לכו תדעו אם עתידו לא השפיע על שיקול דעתם של חברי הסיעה האחרים.
המקרים הללו הם דוגמאות מובהקות לכוחה וחשיבותה של הדמוקרטיה הפנים־מפלגתית. חבר כנסת שנבחר בידי הציבור יהיה מחויב לציבור, וחבר כנסת שנבחר בידי ראש המפלגה יהיה מחויב קודם כול לאיש שבחר בו, ורק לאחר מכן לציבור. ומה באשר לנזקי הבחירות הפנימיות? ובכן, דמוקרטיה, כידוע, אינה שיטת הממשל הטובה ביותר, אלא הגרועה פחות מאלו שניסינו.
סמוטריץ' היה יכול ללכת בעקבות הזרם המרכזי בפוליטיקה הישראלית, ולהשאיר את כל הקלפים בידיו; או לכל היותר לייצר מרכז מפלגה שקל לשלוט בו. היה קשה לבוא דווקא אליו בטענות, בזמן שכך נוהגות כמעט כל המפלגות האחרות. הבחירה שלו ושל חבריו להגביר את התלות שלהם בציבור הבוחרים היא צעד שגם מי שלא נמנים על קהל בוחריו צריכים לברך עליו. אולי הדבר יוביל להגברת הדמוקרטיה גם בקרב מפלגות אחרות בכנסת ישראל.
