בשבוע שעבר השתתפתי בסמינר בן ארבעה ימים להכרת החברה הפלסטינית. לא אוכל להוסיף פרטים על הארגון ועל משתתפי הסמינר: בשני העמים יש רגישות גבוהה למפגשים כאלה, ולכן הוסכם שאין לחשוף שמות אלא אם הנחשף הסכים לכך במפורש. אציין רק שהמארגן לא היה מהארגונים הישראליים החשודים בהטיה פוליטית שמאלית, אלא ארגון ששם לו למטרה את עצם ההתוודעות של כמה שיותר ישראלים, רצוי כאלה הנמצאים בעמדת השפעה, עם המציאות הפלסטינית.
סיירנו באזור בית־ג'אלה, ביר־זית ומזרח ירושלים. הקרבה היחסית לקו התפר ולירושלים נבעה מהגבלות של מערכת הביטחון הישראלית על אתרי הסיור, כך שגם הסיורים שאושרו תחילה בבית־לחם וברמאללה בוטלו בסופו של דבר. אגב, גם המאבטחים שלנו היו פלסטינים. כששאלתי אותם מנין נובעת ההכשרה הביטחונית שלהם, נעניתי שהם זיהו את נחיצות המקצוע באזורנו; למדו ברובם לימודי מלחמה בטרור בארה"ב (אחד למד במרכז הבינתחומי), וחזרו לארץ לעבוד כמאבטחים בשירות קונסוליות זרות וחברות פרטיות.
הנה המחשבות העיקריות שעלו בי בעקבות הסיור. ראשית, סיור כזה מומלץ לכל ישראלי, בוודאי למי שנמצא בעמדת השפעה – פוליטיקאים, פקידים, ראשי ארגונים ציבוריים, עיתונאים וכדומה – בלי קשר לעמדתו הפוליטית. זה נכון גם בימי פיגועים, כמו זה שחווינו השבוע בירושלים. הסיבה פשוטה: בניגוד למה שנדמה לנו, הסוגיה הפלסטינית לא הולכת להיעלם מחיינו. הסכמי אברהם הוכיחו שלא כל התהפוכות במזרח התיכון תלויות בסוגיה הפלסטינית, אבל הם לא הוכיחו שלסוגיה הפלסטינית אין משקל עצום עלינו, הישראלים. מי ששולט במיליונים נטולי אזרחות, שהם גם שכניו הקרובים, לא יוכל להתעלם מהם. ככל שיגברו הנסיבות שיאפשרו לנו לכאורה להתעלם מהם, כך תגדל גם המוטיבציה הפלסטינית למנוע מאיתנו את המותרות הללו.
בנוסף, אדם רציני מבין שאי אפשר לגבש דעה מושכלת על הסכסוך ודרכי ההתמודדות איתו ללא היכרות עם כמה שיותר נתונים ועובדות. כיום המצב הוא שיש לנו, בצדק, המון היכרות עם העובדות והטיעונים שלנו, ומעט מאוד היכרות עם העובדות והטיעונים של הצד השני. לרוב, הטיעונים האלה עצמם ממוסגרים מראש כתעמולה, וממילא אנחנו נאטמים בפניהם. כן, אנחנו לא מהאו"ם בסכסוך הזה, אבל גם הורה שמבקש לנקוט עמדה בסכסוך בין בנו לילד אחר אמור לשמוע גם את גרסת הילד האחר.
שנית, אני לא אוהב את המילה כיבוש, משום שבמקורה היא מתייחסת לשטח שיש לנו זיקה עמוקה אליו, והוא גם לא נכבש מהפלסטינים אלא מהירדנים. אבל השליטה בארץ יוצרת גם שליטה בתושביה, ולכן יש לנו אחריות מלאה על כבודם וזכויותיהם של תושבי השטחים האלה. בטרוריסטים צריך להילחם בכל הכוח, אבל כבודם וזכויותיהם של כלל התושבים עדיין נשארים באחריותנו.
כששמענו את סיפורם של אנשי חירבת זכריה בגוש עציון, שהמועצה האזורית מנעה מהם תוספת של 50 יחידות דיור בנימוק שהדבר יסכן את ביטחון הישראלים, הרגשתי שאנחנו מרשים לעצמנו קצת יותר מדי בשם הביטחון. כמו שהדאגה לרוב יהודי לא תתיר לנו חקיקה האוסרת על נשים פלסטיניות ללדת יותר מילד אחד, כך גם הדאגה לביטחון הנוסעים וההולכים בין אלון־שבות לראש־צורים לא מתירה התנגדות של 54 שנים לכל יחידת דיור ביישוב שלא יצא ממנו אף מפגע.
שלישית, הטרגדיה בסכסוך הישראלי־פלסטיני היא ששתי תנועות לאומיות מתעמתות ביניהן על אותה כברת ארץ ששתיהן רואות בה מולדת, ובצדק. אני יודע שקשה להרבה ישראלים לקבל משפט כזה; במידה רבה זה קשה גם לי. אבל הוא נכון.
כשאנחנו מדברים על המתח בין יהודים שאיבדו את בתיהם במזרח אירופה בעקבות השואה ובין הדיירים הנוכחיים של הבתים, ברור לנו שיש צדק בתביעה היהודית לחזור לבתים – אבל אי אפשר לבטל גם טענה נגדית של הדיירים הנוכחיים, שלא הם אלה שגירשו את היהודים. הטענה הפלסטינית דומה לטענתם של הדיירים הללו. בלי קשר לשאלה מה צריך להיות הפתרון, ברור שהוא חייב להתחיל בהכרה בכך שלמרות הטרור, בטיעון הפלסטיני יש גם צד של אמת.
