כשאיילת שקד איימה לסכל את הקמת הממשלה אם לא תקבל כיסא בוועדה למינוי שופטים, בימין גיחכו. כאבי הבטן המפורסמים נתפסו כהצגה, אבל דווקא נפתלי בנט התייחס אליהם ברצינות: ראש הממשלה המיועד הסכים להרעת תנאים דרמטית בחצי השני של הקדנציה, כדי ששותפתו תקבל את מבוקשה. במועד הרוטציה סער יחליף את לפיד במשרד החוץ, כדי ששקד תחזור למשרד המשפטים ובנט ישונמך למשרד הפנים. כל הסיבוב הזה נועד להבטיח שלושה נציגי ימין בוועדה למינוי שופטים, בלוק חוסם בפני כל מינוי לעליון.
השבוע התברר שאין בלוק. סער, המרוויח העיקרי מהאולטימטום ההוא של שקד, לא ממהר לגבש חזית אחידה איתה ועם ח"כ שמחה רוטמן ממפלגת הציונות הדתית, הנציג הימני השלישי בוועדה. הם משוחחים זה עם זה, אבל מעולם לא נקבעה פגישה משולשת, אפילו לא שיחת ועידה. ארבעה שופטים חדשים ימונו, רבע מהרכב בית המשפט, והימין מפוצל.
טכנית, סער יכול לסגור דיל שיזכה לתמיכה של שבעה חברים גם בלי רוטמן ושקד. עסקה כזאת כבר נרקמה בינו ובין נשיאת העליון ונציגי לשכת עורכי הדין, ונתקעה בסוף דווקא בגלל התנגדות של אפרת רייטן מהעבודה. אם האגף השמאלי־ליברלי של הוועדה היה מאורגן יותר, ייתכן שכבר השבוע היו ממונים ארבעה שופטים גם בלי הסכמה ימנית. דחיית הישיבה שעה קלה לפני שהתכנסה נותנת קצת זמן לשלושת נציגי הימין בוועדה כדי להבין שאסור להחמיץ את ההזדמנות הבלתי חוזרת לשוויון שמרני בבית המשפט העליון, אחרי שלושה עשורים של אקטיביזם.
נקודת המוצא של המשא ומתן פשוטה: מינוי שני שופטים לכל צד, שניים מהאגף השמרני ושניים מהאגף האקטיביסטי. מכאן העסק מסתבך. לכל חברי הוועדה, למעט רוטמן אולי, ברור שאחד משני מועמדי השופטים יהיה שופט המחוזי מתל־אביב חאלד כבוב, וזאת כדי להבטיח ייצוג למגזר הערבי לאחר פרישתו של השופט ג'ורג' קרא. בנוגע לנציג השני, הימין הטיל וטו על מנהל בתי המשפט יגאל מרזל, "מטאור" אקטיביסטי צעיר יחסית, שאם ייבחר בסבב הזה יכהן יותר מעשרים שנה בעליון ולימים גם יהיה הנשיא, לפי שיטת הסניוריטי. במקומו מתעקשת הנשיאה חיות על מועמדותה של השופטת רות רונן, גם היא מבית המשפט המחוזי בתל־אביב, שנחשבת אקטיביסטית לא פחות.
מנגד, בימין שוררת מחלוקת: סער תומך בכל כוחו בשופטת גילה כנפי־שטייניץ, רעייתו של ח"כ יובל שטייניץ מהליכוד, שאינה נחשבת אקטיביסטית ביחסי בית המשפט עם הכנסת והממשלה, אבל גם אינה שמרנית מובהקת. בסיטואציה אחרת, היא הייתה יכולה להיות מועמדת מטעם השופטים עצמם. מינויה לא יכול "לאזן" מינוי של שופטת כמו רות רונן, ולכן שקד ורוטמן מעדיפים במקומה את השופט רם וינוגרד או את עו"ד חגי ויניצקי. המחלוקת הזאת בינם ובין סער היא לב הבעיה, ובצידה גם דרישת לשכת עורכי הדין למנות לשופט עורך דין מהמגזר הפרטי. השם המועדף עליהם הוא עו"ד יעקב שרביט, אבל גם הוא יבוא על חשבון מועמדי הימין. שקד, רוטמן וגם סער עצמו מעדיפים אפוא את הסנגור עו"ד נתי שמחוני.
לכל אחד מהשמות לעיל יש חלופות, ועל כל דיל אפשרי יש הררי ניתוחים ותדרוכים. הפרטים מתישים את מי שאינו בקי בנפתולי עולם המשפט, אבל המסקנה עגומה: בשעה שהשמאל שולח שופטים עם אג'נדה מובהקת, בימין עלולים לסיים עם מועמדי פשרה פושרים.
גם הליך איתור היועמ"ש שמוביל סער מעורר סימני שאלה. אחרי שהשר לשעבר מאיר שטרית, מינוי תמוה מלכתחילה, החליט לוותר על תפקידו כנציג הממשלה בוועדה לבחירת מחליפו של אביחי מנדלבליט, העדיף סער למנות לנציג הממשלה את דן מרידור, שהתנגד בעבר לפיצול משרת היועמ"ש, ולא למשל את פרופ' דניאל פרידמן, גם הוא שר משפטים לשעבר, שתומך במהלך כזה.
רוטמן, כאיש האופוזיציה, יכול בעיקר לצעוק, אבל לשרה שקד יש מנופי לחץ אמיתיים וזה הזמן להשתמש בהם כדי להציל את לב מפעל חייה הפוליטיים. מי שהתנתה את הקמת הממשלה בהבטחת האפשרות למינוי השופטים השמרנים, יכולה להתנות בכך את המשך קיומה; זו תהיה בדיקה יעילה בדיעבד ל"כאבי הבטן" מלפני חמישה חודשים.
אם יש תחום שממשלת הקטבים דווקא הייתה אמורה להציג בו קו אחיד, הרי הוא תחום הדת והמדינה. הקואליציה נטולת החרדים, שאפילו האגף השמרני בה מתאפיין בנטיות מהפכניות, היא חלון הזדמנויות היסטורי להסדרת הנושאים השרויים בקיפאון פוליטי ובבעירה חברתית, ובראשם הגיור. עם כל הכבוד לרפורמה בכשרות, למינוי רבנים ציוניים ודיינים ליברליים או לשליטה במועצות הדתיות, נושאים שרובם מסתכמים במאבקי כוח בין החרדים לציונות הדתית, הסדרת הגיור היא סוגיה לאומית חשובה ביותר, ודאי אם פתיחת השורות לדייני גיור ברוח בית הלל אכן תלווה בצמצום סעיף הנכד בחוק השבות.
הרפורמה שמתכנן השר לשירותי הדת מתן כהנא טרם הושקה רשמית, אבל ההנהגה החרדית כבר לוחמת בה. הרבנים קנייבסקי ואדלשטיין חתמו השבוע שוב על מכתבים שמזהירים מפני פריצת החומות המתוכננת. מתקפה דומה הגיעה מכיוונו של הרב הראשי יצחק יוסף. יש מחיר כבד, מהותית, לקידום מהלך כזה מול התנגדות המפלגות החרדיות (והאגף השמרני בציונות הדתית), אבל נראה שהחרדים כבר לא מסוגלים לתמוך בכל הסדר בתחום. בין הווטו החרדי נגד שינוי ובין פסיקות בג"ץ, הסטטוס־קוו נע בינתיים בכיוון אחד.
תחילה הכירו שופטי בג"ץ בגיור רפורמי בחו"ל, אחר כך בגיור אורתודוקסי פרטי בישראל, ולבסוף בגיור רפורמי בארץ. החרדים, בממשלות האחרונות, זעקו, איימו, גינו – אבל לא חוקקו. השר משה ניסים גיבש לבקשת נתניהו מתווה שהיה מחזיר את המונופול האורתודוקסי בחוק, סוגר את הדלת בפני הרפורמים אך פותח אותה לכל רבני הערים בישראל; החרדים, בגלל החשש שבין רבני הערים יהיה גם הרב סתיו, הטילו וטו על המתווה. הדו"ח הוענק לנתניהו בטקס חגיגי ומשם הובל למגרסה. עכשיו מתן כהנא מבקש להדביק אותו מחדש.
בניגוד לרפורמת הכשרות, את הגיור מקווה כהנא לקדם בתמיכה פומבית של לפחות חלק מרבני הציונות הדתית, ובראשם הרב דרוקמן (שתמך במתווה ניסים), וגם בתמיכת חלק מהרבנות הראשית (הרב יצחק יוסף ממשיך להחרים את כהנא, אבל הרב לאו נמצא בקשרי עבודה צפופים איתו). כהנא מקפיד להיפגש עם כל רב שמוכן לפגוש אותו, אבל בדרך לקידום הרפורמות שלו הוא עסוק להפתעתו בעיקר בניסיונות לבלום רפורמות של חברים אחרים בקואליציה.
שרת התחבורה מרב מיכאלי הבטיחה השבוע ש"נגמרו ימי המצור בסופ"שים", והצהירה שבכוונתה לפתוח את התחבורה הציבורית בשבת. חברי מפלגתה גלעד קריב ונחמן שי מקדמים במרץ את מתווה הכותל. כהנא כבר הודיע שיתנגד לשני המהלכים. כהנא תומך נלהב ברפורמות כאלו, אבל כרגע נאלץ לבלום את הרפורמים. הוא חולם על הסדר חדש ברוח אמנת גביזון־מדן, מהלך נרחב לעדכון עמדות רוחבי, שבו הסטטוס־קוו לא נע רק בכיוון אחד. לצד ההישגים למחנה הליברלי יהיו צעדים שיגבירו את הצביון היהודי, כמו ביטול המסחר בשבת באזורים מסוימים. בכותל, במקום לאפשר לזרמים הלא אורתודוקסיים לנהל את עזרת ישראל, מוצע שהרחבה החדשה תופקד בידי המוסדות הלאומיים, שהרפורמים והקונסרבטיבים מיוצגים בהם, אבל בלי להעניק לזרמים מעמד רשמי.
מבחינתה, מיכאלי צודקת: ההסכם הקואליציוני בין העבודה ליש עתיד אכן כולל תחבורה ציבורית בשבת ונישואים אזרחיים. אבל גם כהנא צודק: ההסכם בין יש עתיד לימינה מעניק לו זכות וטו על החקיקה בתחום. אם מיכאלי תקצין עמדות, התוצאה תהיה חזרה לקיפאון האופייני בתחום גם ברפורמות שכהנא עצמו תומך בהן. זו תהיה החמצה גם מנקודת מבט ליברלית, אבל יש הבדל אחד: בניגוד למפלגות החרדיות, יו"ר העבודה יודעת שבמקרה הגרוע מכול, בג"ץ יעשה לה את העבודה.
