הסערה־זוטא שהתחוללה השבוע ברשהתיישבותות בעקבות דברי פעיל השמאל הקיצוני חיים שדמי, המשתוקק לאחוז בנשק מול המתנחלים, האפילה על שערוריית עצם קיומו של הכנס ששדמי דיבר בו במשכן הכנסת. שלושה חברי כנסת בולטים בשמאל, מוסי רז ממרצ, אבתיסאם מרעאנה מהעבודה ואוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת, ארגנו את האירוע שטפל עלילה על מחנה שלם: "עוצרים את אלימות המתנחלים".
בתחילה נוצר רושם שהכנס יתמקד בכמה אירועים אלימים בנקודות חיכוך ידועות בין ערבים ליהודים ביהודה ושומרון. אבל לבאי הכנס אף הוצגו נתונים שאספו (באופן מגמתי, יש לומר) ארגוני השמאל החוץ־פרלמנטריים: הנתונים נועדו לייצר תחושה ש"אלימות המתנחלים" היא תופעה נרחבת, שיטפון גועש של אלימות שנוקטים יהודים רבים וקורבנותיה הם אינספור פלסטינים. שדמי, פעיל מוכר בערוגות השמאל, ניצל את האירוע לפרובוקציה מהסוג החביב עליו. כשקיבל את רשות הדיבור הוא ביקש מחברי הכנסת של השמאל "לאשר" לו ולחבריו לאחוז בנשק ולהגן על הפלסטינים מפני המתנחלים האלימים הפוגעים בהם. הדברים הבוטים השיגו את מטרתם, וגררו את הודעות הזעם והגינוי הצפויות מטעם הנהגת ההתיישבות.
אבל שדמי לא היה דובר מרכזי בכנס, ממש לא. לאירוע המתוקשר התייצבו כל המי ומי של השמאל הישראלי, ובראשם יו"ר מרצ שר הבריאות ניצן הורוביץ, שאף הפליג בתיאורי האלימות וכינה את נערי הגבעות בכינוי המתחכם "נערי הזוועות". ואומנם, עד מהרה הוסר המסווה והאמת נחשפה. העניין של משתתפי הכנס באלימות לא היה מטעמים הומניטרייים, שכל אדם הגון אמור להזדהות עימם. הדברים שנאמרו לא הותירו מקום לספק: מטרת הכנס היא מדינית לחלוטין. האלימות שמארגני הכנס ביקשו להיאבק בה היא עצם קיומה של התיישבות יהודית מעבר לקו הירוק. "שורש הבעיה הוא הכיבוש, שהוא הטרור והאלימות בעצמו. אי אפשר לעשות סימטריה בין כובש לנכבש", הסביר ח"כ אוסאמה סעדי. עמיתו ח"כ סאמי אבו־שחאדה הדגיש: "התנחלות היא בהגדרה אלימות, כך שמי שאחראי לזה היא המדינה".
אם כן, מדוע נדרשו המארגנים לאירועים האלימים והתעקשו לעסוק גם בנתונים? התשובה נעוצה בטקטיקת ההשחרה החביבה זה שנים על אויבי ההתיישבות, שנועדה לפסול את מפעל ההתיישבות כולו. השיטה, שימיה כימות גוש אמונים, היא לצייר את מתיישבי יו"ש כולם, מקטנם ועד גדולם, כחבורה מופרעת ואלימה שמדינה חפצת חיים חייבת לפזרם לכל עבר. קו ישיר נמתח בין הכינוי "סבא פוגרום", שהוצמד לפני שנים לבני קצובר בתוכנית ארץ נהדרת (וגרר תביעת דיבה שהתקבלה), ובין טענתה של מנכ"לית שלום עכשיו שנערי הגבעות ותושבי היישוב הבורגני אורנית הם שותפים לאלימות. לא סבלם של הפלסטינים עניין את משתתפי הכנס, אלא הכנת הקרקע לעקירה נוספת שלשיטתם בוא תבוא.
המהפכן מכפר־־הרא"ה
י"ט בכסלו שחל השבוע הוא כבר לא רק חג הגאולה של חסידות חב"ד. זה חצי יובל שנים מצוין בו גם יום השנה לפטירתו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, שזכה במידה רבה של צדק לכינוי "אבי דור הכיפות הסרוגות". בילדותי ובנעוריי זכיתי לשוחח עם הרב בכמה הזדמנויות, ואף לבקר כמה פעמים בביתו, אבל לא נמניתי עם תלמידיו. כשהלך לעולמו הייתי בן 15 בלבד, וספק אם יכולתי להבין אז עד כמה האיש נמוך הקומה ומאיר הפנים שהכרתי שינה את פני ההיסטוריה. אך ככל שבגרתי הבנתי שאני ובני דורי, כמו בני הדור של הוריי ובני הדור של ילדיי, חבים את זהותנו העצמית לרב נריה, האיש שעיצב את הציונות הדתית בדמותה היום.
בשנת 2022 ימלאו 120 שנה להקמת תנועת המזרחי, ומאה שנה להקמתה של התנועה האחות, הפועל המזרחי. שתי התנועות הללו, מהוותיקות ביותר שידעה הפוליטיקה הציונית והישראלית, סיימו לכאורה את דרכן הפוליטית כשהבית היהודי, יורשת המפד"ל, נותרה מחוץ לכנסת ה־24. ואולם, הציונות הדתית כפי שראה אותה הרב נריה לא הייתה בעיקרו של דבר זרם פוליטי, כי אם תנועה רעיונית. הרב נריה אומנם לא משך את ידו מעיסוק בפוליטיקה, ואפילו כיהן בכנסת במשך קדנציה אחת, אך גם הוא הכיר בכך שלא שם הייתה בשורתו. ב־83 שנותיו, ובעיקר מאז עלה לארץ, טרח לצקת תוכן רוחני ומעשי לסיסמת "תורה ועבודה". על ברכיו גדל דור ציוני־דתי שלא ראה בדרכו פשרה בין אידיאולוגיות מתנגשות ולא היה אכול רגשי נחיתות בפני ההתיישבות העובדת מחד ועולם התורה החרדי מאידך.
הקמתן של ישיבות בני עקיבא "בעיר ובכפר", כדברי שירו של צבי קפלן שליווה את הקמת אם ישיבות בני עקיבא בכפר־הרא"ה, לא הייתה עניין תורני גרידא. היא שינתה את פני הדור כולו וזקפה את קומתו. בלעדיה לא היה קם עולם התורה הלאומי־תורני, וספק אם עולם המעשה הציוני־דתי היה מגיע לאן שהגיע. שמו של הרב נריה נישא אמנם גם כיום בפי כול, אך דומה שלפחות הדור הצעיר עדיין אינו מבין את גודל המהפכה שהוביל.
חוק יסוד, כאילו
החוק להגבלת כהונת ראש הממשלה, שאושר השבוע בכנסת בקריאה ראשונה, הוא חוק גרוע אבל לא נורא. גרוע, משום שהוא מטיל מגבלה מיותרת על חירותה של הכנסת לעצב ממשלה וקואליציה שיכולות למשול. לא נורא, מפני שהניסיון הישראלי מלמד שממילא נדיר מאוד שראש הממשלה יגיע למשך כהונה כזה. בכל מקרה, הוא סמל ומופת לכל מה שרע בחקיקת היסוד הישראלית מאז מותו של חוק הבחירה הישירה בראשית המילניום.
בשני העשורים האחרונים התגבשה במערכת הפוליטית בישראל הגישה שסדרי השלטון הם בבחינת חומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר. שני חוקי היסוד שמסדירים את שיטת הממשל, חוק יסוד הכנסת וחוק יסוד הממשלה, תוקנו עשרות פעמים; לעיתים בתיקונים קבועים ובמקרים אחרים בהוראות שעה. הצד השווה שבכולם היה הפיכת הכותרת "חוק יסוד" לחוכא ואטלולא. תחילה תוקנו בחוק סעיפים פחות מהותיים, כמו מגבלת מספר השרים בממשלה, אך בחלוף השנים הלכו התיקונים והתקרבו ללב השיטה. הדוגמה הקיצונית מכולן הייתה חקיקת הבזק של התיקון שהביא לעולם את "ממשלת החילופים". בתוך ימים ספורים, בין בחירות להרכבת ממשלה, באה לעולם שיטת ממשל חדשה, בלי דיון ציבורי כמעט וללא חשיבה מעמיקה. ייתכן שלא היה מנוס מכך בנסיבות הללו, אך גם אם ההכרח לא יגונה, אין להפוך אותו לאידיאל. התוצאה היא שיטת ממשל העשויה טלאים־טלאים, וחוקי משחק פוליטיים שיציבותם נמוכה מחוקי המונופול או הטאקי.
בתוך כך, שלוש השנים האחרונות הבהירו גם לשמרנים הגדולים ביותר ששיטת הממשל הישראלית זקוקה לרענון עמוק. היא אינה נותנת מענה לאתגרים שהמציאות מציבה בפני המערכת הפוליטית. גם אם הממשלה תוציא את ימיה, ברור שהשיטה הקיימת, בצירוף האווירה הפוליטית במדינה בעשור השלישי של המאה ה־21, אינה מעניקה לנו שלטון יציב. כל מי שעיניו בראשו מבין שלמדינת ישראל נדרשת רפורמה יסודית בשיטת הממשל. את חוקי המשחק יש לנסח מחדש כך שלא יובילו אותנו לסדרה של מערכות בחירות כפי שחווינו באחרונה. הרפורמה חייבת להיות מקיפה, ולטפל ברבים מהיבטי עבודת הכנסת והליך הרכבת הממשלה. היא חייבת לשמור על ישראל כדמוקרטיה שמעניקה ייצוג לקבוצות רבות במערכות השלטון, ולצד זאת מאפשרת משילות יעילה בלי "ממשלות חילופים" מגוחכות.
האם הצעת החוק של גדעון סער מקדמת את מדינת ישראל, ולו במעט, לעבר המטרה הזו? נראה שאפילו סער אינו סבור כך. בכל הדברים שנאמרו בזכות החוק החדש לא נכללה התייחסות לאתגרים האמיתיים שניצבים בפני שיטת הממשל הישראלית. מה שקיבלנו הוא עוד טלאי לא הכרחי שייצור עיוות נוסף בשיטת ממשל שגם כך אבד עליה הכלח. אם אלו ההישגים שסער מתכנן להביא בפני הבוחר בתום הקדנציה, אין פלא שבכל הסקרים מפלגתו מתנדנדת על סף אחוז החסימה.
