הדלקת נר ראשון של חנוכה על ידי נשיא המדינה הרצוג במערת המכפלה בחברון הפכה לעניין תקשורתי, ובצדק. כרגיל, ההתייחסויות בשיח הציבורי והתקשורתי שיקפו את המניפה הפוליטית הקלאסית המבחינה בין ימין ושמאל בישראל, וכרגיל בשל כך מוחמצת ההבנה המדויקת יותר של האירוע.
מדובר אכן באירוע שיש לו משמעות פוליטית-חברתית. ככלות הכול, זהו נשיא המדינה שמגיע משורות השמאל הישראלי ובוחר לפתוח את חג האורים בטקס רשמי דווקא בחברון. עניין זה מבטא לא ספק את התהליך האיטי אבל העקבי שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים.
זהו תהליך שהפך את ההתיישבות ביהודה ושומרון לחלק מן הקונצנזוס הישראלי, גם אם לא במובן הפוליטי המבכר מהלכי קצה מדיניים מוחלטים כמו סיפוח. הרבה מזה קרה הודות להתנהלות הפלסטינית. הפרחים בהקשר זה מגיעים ליאסר ערפאת ולאחמד יאסין, שהמחישו לציבור הישראלי את חומרי הגלם מהם עשויה המערכת הפלסטינית, ובעקיפין ריסקו את התפיסה החד ממדית שראתה בהתיישבות היהודית את הסיבה העיקרית להתמשכות הקונפליקט בין יהודים ופלסטינים ברחבי הארץ.
במובן הזה קריאות המחאה נגד הרצוג על רקע האירוע במערת המכפלה הן אולי צעקניות, אבל דווקא משום כך הן מבטאות עמדת מיעוט בחברה הישראלית ובמחשבה המדינית שלה. הנשיא הרצוג הוא איש נבון ומבין היטב את התנועה הרעיונית שעשתה החברה הישראלית. כדמות שעומדת בראש מוסד המבטא ממלכתיות וקונצנזוס לאומי, הוא בחר לשקף זאת במעשיו ובדבריו.
אוזן רגישה הייתה יכולה אתמול לשמוע את הרצוג מדגיש כי שאלת הזיקה של היושבים בציון לחברון ולמערת המכפלה אינה מוטלת בספק. מדובר לשיטתו בזיקה רגשית או היסטורית למולדת הקדומה, אבל ראוי לתת את הדעת לכך שהרצוג נמנע לדבר על הזיקה המדינית למקום. יש בכך כדי ללמדנו על המרווח העדין שמשרטט הנשיא בין ההכרה בשייכות, קרי – משאת הנפש, לבין האופן שבו נדרש לממש אותה, קרי – הפרקטיקה הנוהגת.
צריך לומר שהרצוג אינו הראשון לעשות זאת, כלומר להכיר בתנועת המערכת ובכיוון הכוחות הדוחפים אותה. המערכת הפוליטית הישראלית ספקה לכך ביטויים לא מעטים בחודשים האחרונים לרבות בימים האחרונים. כך, מי ששמע את שר הבריאות הורוביץ, יו"ר מר"צ – ששמה את עצמה מגינת זכויות האדם, מגן בלהט עלי החלטת הממשלה להפעיל איכוני סלולר על ידי שירות הביטחון הכללי במסגרת המאבק בקורונה, יכול היה לחשוב כי נפגעה אולי שמיעתו.
ברוח זו, מי היה מאמין שיו"ר מועצת ישע לשעבר נפתלי בנט יוכתר על ידי הגוונים הפרוגרסיביים של מפלגת העבודה בגלגולה הנוכחי ועל ידי מר"צ התל-אביבית לראש הממשלה. באותו הקשר, ספק אם מישהו היה מעלה בדעתו שמוסי רז מלוחמי פרדיגמת ההסדר המדיני וחזון השלום ושתי המדינות ישב בממשלה שתקדש את המשך הדשדוש המדיני. ספק גם אם מישהו היה מדמיין שמנהיג מפלגה ערבית ישראלית דוגמת מנסור עבאס ירצה לעשות עסקים פוליטיים בראש ובראשונה עם מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית העכשווית בישראל, בנימין נתניהו.
הפוליטיקה הישראלית המחישה בתקופה האחרונה במעשיה את תופעת ההתמרכזות שלה, המתבטאת בהחלשת הקצוות הפוליטיים. זאת לטובת היווצרות מכנה משותף רעיוני רחב שדוחק הצידה את האוטופיות הגדולות משמאל אבל גם את אלה מימין. עתה הדבר הזה והמגמה הזו מחלחלים גם למוסד הנשיאות שהרצוג טוען אותו בתכולה העולה בקנה אחד עם אותו קונצנזוס. זהו קונצנזוס שאינו ממש "סופר ימני" אבל גם לא "סופר שמאלי" ולכן מצד אחד הוא מעורר ביקורת אבל בו זמנית משקף גם הסכמה רחבה בפועל.
זהו קונצנזוס הממוקד בכאן ובעכשיו, כלומר במה ניתן לעשות בתנאים הנוכחיים ולא במימוש הרעיון המגולם בשירם הידוע של ישראל דושמן וחנינא קרצ'בסקי: "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות", בדגש על כולן. הקונצנזוס החדש אומר: (רק) חלק מהתקוות, לא כולן. ככזה ממקם את עצמו הרצוג בתווך האפשרי שבין לבין.
