העולם הרבני והתקשורת החרדית סוערים. הרכב מיוחד של בית הדין הרבני בתל אביב ביטל רטרואקטיבית נישואין של אישה עגונה, מסורבת גט מזה כ-18 שנה, בטענת "קידושי טעות", ובכך שחרר אותה מנישואיה ומהצורך להמתין לגט מבעלה. פסק הדין ניתן לפני כשלושה חודשים, אך הסערה סביבו הלכה וגברה לאחרונה.
מדובר במקרה קשה וטרגי. במהלך נישואיה סבלה האישה סבל רב מבעלה, ובכלל זה התעללות ואלימות פיזית ונפשית. בתי דין בישראל ובלונדון, שם גרו בני הזוג, פסקו שיש לכפות על הבעל לגרש את אשתו אך ללא הועיל. משכלו כל הקיצין, מינה נשיא בית הדין הגדול, הרב הראשי לישראל דוד לאו, הרכב מיוחד, שכלל את הדיינים הרב יאיר בן מנחם, הרב דניאל אדרי והרב אפרים כהן, שמצא מזור לאישה.
הפתרון ההלכתי של בית הדין התבסס על העיקרון ההלכתי "קידושי טעות": הנחה כי האישה נישאה לבעל בלא שידעה על בעיות מהותיות הנוגעות אליו – מצב נפשי בעייתי ביותר, כפי שבא לידי ביטוי בהמשך נישואיהם – ולפיכך כל הסכמתה להינשא לו בטעות יסודה. מכיוון שכך, ניתן להכריז רטרואקטיבית על בטלות הנישואין, כאילו מעולם לא התקיימו. מעתה רשאית האישה להינשא מחדש בלא גט מבעלה (שלמעשה מבחינה הלכתית אינו בעלה ומעולם לא היה), כך שסרבנות הגט איננה עוד מחסום בפניה. צעד זה איננו שכיח, אולם יש לו תקדימים בעולם ההלכה. פוסקים חשובים כמו ר' משה פיינשטיין תמכו בהליך זה במצבים מסוימים, ואף דיינים בישראל אימצו אותו למעשה בכמה הזדמנויות. המהלך העקרוני אפוא אפשרי ומקובל מבחינה הלכתית.
אבל אז משהו השתבש. פסק הדין (החסוי) הודלף והועבר לגורמים שפתחו במחאה נמרצת מעל כל במה אפשרית נגד הדיינים ונגד פסק הדין. אתרי חדשות המזוהים עם החברה החרדית דיווחו בהרחבה על המקרה, ובעיקר הובלטה התנגדותם של דייני עבר ושל גדולי ישראל למהלך. כה סוערת הייתה המחאה, עד שפורסם כי דייני ההרכב שנתנו את פסק הדין הודיעו שהם חוזרים בהם מפסקם.
לוז הביקורת נגד פסק הדין הוא כי לא הוכח שמצבו הנפשי של הבעל בזמן הנישואין היה בעייתי, כך שלא ניתן לקבוע כי מדובר בקידושי טעות. התרשמותם של הדיינים עצמם, לאור הנתונים שהוצגו בפניהם, הייתה שונה. גם מבלי להיכנס לפרטי המקרה, בעצם ההתערבות החיצונית בפסקי בית הדין הרבני, עד כדי דה-לגיטימציה שלו, יש בעיה חריפה ועקרונית מנקודת המבט ההלכתית.
חז"ל קבעו את כלל היסוד: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבלי בבא בתרא, קלא ע"א). משמעו של כלל זה הוא שפרטי מקרה אחד אינם דומים לחברו, וכי רק שיקול דעתו של הדיין המעיין בפרטי המקרה ובקי בהם הוא המכריע. לא דומה המפגש של הדיין היושב בדין עם המקרה על כל צדדיו, לפני ולפנים, כמפגש של צופה מן הצד, גם אם קרא את פסק הדין מראשיתו ועד סופו. ויכוח ודיון הם כמובן לגיטימיים ואף חשובים – ולא בכדי במקרים קשים פונים דיינים לקבל הסכמה מפוסקים ומדיינים אחרים – אך דה-לגיטימציה מוחלטת כמו שנעשתה במקרה הנוכחי (במיוחד לאור העובדה שיסודות ההיתר באמצעות "קידושי טעות" כבר הוכרו בעבר) היא פסולה.
בא כוחה של האישה, עו"ד נסים אברג'ל, בוחן כעת ערוץ נוסף. הבעל נמצא בבריטניה, וייתכן כי ניתן לפעול נגדו באמצעות חקיקה יחסית חדשה, המאפשרת שימוש בערוצים פליליים נגד סרבני גט. ייתכן אומנם שאין ברירה אלא לפנות לערוץ זה, אך מדובר בחילול ה' ממדרגה ראשונה: העולם הרבני מודה בפה מלא כי איננו יכול לפתור את המקרה הקשה ויש להזדקק לסיועו של בית המשפט הבריטי.
מאבק פוליטי סמוי
האם כל השיקולים הללו לא עומדים לנגד עיניהם של מובילי המחאה? ובכן, הם טוענים כי מה שמנחה אותם הוא החשש ל"קדושת ישראל". אם אין לבטל את הקידושין, אזי האישה עודנה נשואה לבעלה סרבן הגט. אם תינשא לאדם אחר על סמך ההיתר ה"פיקטיבי" של בית הדין הרבני, מדובר באיסור אשת איש, וילדיהם של בני הזוג עלולים להיות מוכרזים כממזרים. ייתכן שאכן מדובר במאבק על ערך עליון, שאומנם מצדיק את התגובה החריפה לפסק הדין, אולם אני חושש שישנו כאן (גם) אינטרס אחר, פוליטי במידה רבה: ניסיון להשפיע על מינוי הדיינים העתידי.
אחד ממכתבי המחאה הבולטים בסוגיה, שהתפרסם בחתימתם של הרב גרשון אדלשטיין והרב חיים קנייבסקי, כולל גם הוספה מעניינת, חשובה מספיק כדי לעטר את שער העיתון "יתד נאמן": "והננו בקריאה ואזהרה לכל העוסקים במינוי דיינים שיזהרו וישמרו עצמם מאוד שלא למנות דיינים או הרכבים שחלילה עלולים לפרוץ פרצות ולהורות שלא כדין".
ההוספה מבהירה עד כמה הדיון חורג מגבולות המקרה הנוכחי, ומשמש כמקפצה למאבק גדול יותר, פוליטי ביסודו: המאבק על מינוי הדיינים לבתי הדין האזוריים, ולא פחות מכך – לבית הדין הגדול. עתה נפל המקרה הנוכחי כפרי בשל לידי מובילי המחאה: איזו "הוכחה" עוד דרושה למסוכנות הטמונה במינוי דיינים מסוימים ולמידת חשיבותו של המאבק על מינוי הדיינים למען קדושת ישראל?
ניתן אפוא לשאול: אילו מינוי הדיינים לא היה על הפרק, שמא העיסוק האובססיבי במקרה היה מופחת? ואם אכן כך, יש לתמוה, בכאב רב: האם אינטרס פוליטי, חשוב ככל שיהיה, מצדיק הפיכתו של מקרה אחד, על גבה של אישה עגונה, לדגל המאבק, ולמקרה שנגדו יש להילחם בחירוף נפש?
