לא לקח זמן רב עד שיום אסונם של קורבנות השיטפון הפך ליום שׂשׂונם של גיבורי המקלדת והמיקרופון. אין ספק שהעולם המתין בדריכות לתגובתם המלומדת, ובלעדיה כל סיקור הנושא היה לוקה בחסר. כך הם נראו השבוע:
ההוא שהאסון הסתדר לו טוב עם האג'נדה // האסון נורא, השאלה היא מה אנחנו לומדים ממנו להמשך החיים? איך זה שתשע מתוך עשרת ההרוגים הן בנות? אולי זה נותן את התשובה לשאלת השוויון במצבי מאמץ? אילו הייתי נקלע לשיטפון הייתי מקפץ בקלילות מעל הסלעים, קושר את הזקן לעץ, מוציא סטוק מדבקות של כהנא חי ומרכיב מהן חבל מאולתר. אבל עזבו אותי – אם החבר'ה ממכינת עלי היו שם, המים היו מסתובבים לכיוון השני ובורחים.
האופורטוניסט // האסון שובר את הלב. אני חושב על הבתים שנכבה בהם האור לתמיד וזה מזכיר לי את הקריירה המדשדשת שלי. אני חושב גם על חוסר האחריות של אלה שלא שמרו על חייהם הקדושים של הנערים וזה מוביל אותי לחוסר האחריות של ממשלת נתניהו מול בג"ץ. חייבים לעצור את הסחף! ההפגנה בכיכר הבימה תתקיים כמתוכנן בשעה 20:30. מכיוון שהיא כבר לא מעניינת אף אחד נצעד לעבר כיכר רבין, שם יתכנסו באותה שעה תלמידי המכינות לערב זיכרון ואנחנו נתפוס טרמפ על סיקור האירוע. אין לנו קריירה אחרת! שתפו בכל הכוח. או בעצם – שטפו בכל הכוח!
כתב שמצליח להשיג מרואיין ובטוח שמדובר בסקופ חייו // ערב טוב לך נער ששרד את האירוע, תודה רבה לך על הריאיון הזה, ריאיון ראשון ובלעדי שלך מאז השיטפון. כל העיתונאים האחרים נלחמו כדי להשיג אותך ורק אני הצלחתי ואני חש דחף פתאומי להשוויץ לאומה בהישג העיתונאי הנדיר. אז בוא נתחיל. מה היה שם?
כתב ממורמר ב"הארץ" // השיטפון בנחל אינו אסון לאומי. ישראלים, ככל בני האדם, אוהבים את הדרמטי וההיסטרי, בניגוד אליי שהדרמה ממני והלאה ורק השוויתי אמהות שכולות לדאעש וקראתי לבנט פשיסט. אל דאגה, אני לא עומד לאכזב אתכם גם הפעם ותכף אמצא דרך להסביר איך התפילות לשלומם של הפצועים הן תעמולה מתוזמנת של הדתה וכיצד הכול קשור גם לכיבוש.
חברות מסחריות שמזהות פוטנציאל שיווקי // חברת גזלן פיננסים וכספים שלא תקבלו לעולם מרכינה ראש לזכר הנספים באסון, מתפללת להחלמתם של הפצועים ומחזקת את המשפחות המתאבלות. חוששים שזה יקרה גם לילדים שלכם? התקשרו כבר עכשיו וחתמו על ביטוח מיוחד לשיטפונות ומחדלי מזג אוויר. מחירים מיוחדים לחודש אפריל.
האתר שמספק פרטים אגביים במסווה של דיווח // נעצר מנהל המכינה שתלמידיה נהרגו בשיטפון. לא נזכיר שיוך מגזרי, רק נציין שהוא בוגר בני עקיבא, סא"ל במיל', תושב התנחלות, חובב סנדלי שורש, ככל הנראה הצביע לבנט, מנוי למקור ראשון, השתתף לאחרונה בקולולם, בגיל 15 נצפה בריקודגלים. לא ידוע אם מסמס בשבת או לא. הנושא בבדיקה.
נערת אינסטגרם מביעה צער על האירוע // כל הלילה לא ישנתי. מתקשה לעצור את הדמעות. מרוב צער עליתי על שמלה צמודה, סידרתי את הוודג', מרחתי שני טון ליפגלוס, שרבבתי שפתיים לנייד והנה סלפי הזדהות.
אני והמנוח // את המנוח פגשתי במקרה לפני כמה ימים בתור למרפאה. הסתכלתי עליו בעיניים והוא היה רגוע כזה, מלא שלווה. באותו יום הייתי בצומת דרכים משמעותי בחיי, לא ידעתי אם אני רוצה להיות יו"ר מוצלח או מנכ"ל מוצלח ומה בכלל ההבדל בין יו"ר למנכ"ל. הרופא קרא למנוח להיכנס והמנוח ראה שאני לחוץ ואמר שאכנס במקומו. באותו הרגע ידעתי – אני לא אהיה יו"ר וגם לא מנכ"ל, אהיה סתם איש מוצלח וצנוע כמוהו. זו הייתה פגישה קטנה אבל אין ספק שאנצור אותה בליבי כל חיי.
טוקבקיסטים // מנהל המכינה אשם. המדריך אשם. מחדל של משרד החינוך. זה הכול בנט. זה הכול ליברמן. מי נתן את ההוראה? אמן שיירקבו בכלא ולא יראו אור יום. לסגור את כל המכינות.
ובתוך כל הרעש והמהומה, ההתבהמות וההתלהמות, הצליחו להישמע גם מילותיו האצילות של מי שהאסון קרה לו באמת. הקשיבו לזה, כך נפרד רון אלפי מבנו צור: "אין בנו כעס, רק אהבה. אנחנו מחבקים את החבר'ה מהמכינה היקרה ושולחים תנחומים לכולם. המסר שלנו הוא – תמשיכו לטייל ותהיו טובים לכולם".
