על טעם ועל ריח

כשהם נכנסים הביתה, אני מריחה את הבתים האחרים. כשהם נכנסים למכונית שלי, אני מריחה את הבתים האחרים. כשאני מורידה את הכביסה מהחבל, אני מריחה את הבתים האחרים.

אני שואלת את עצמי אם אני מדמיינת. זה הרי לא הגיוני. זאת חולצה. היא עברה הרתחה עם ג'ל כביסה ירוק והמרכך הכחול. למה זה עדיין מריח כמו הבית של אמא שלהם? האמת היא שמעולם לא הייתי בבית של אמא שלהם. לא הייתי בבית שלה אבל אני מכירה היטב את הריח וזה לא הריח שלי.

כשאני אוספת את הילדים שלי מהבית של אבא שלהם, זה מכה בי כמו פטיש, הריח הזה. הרכב פתאום לא מרגיש שלי. אני פותחת את החלונות שייכנס אוויר חדש. זה לא ריח רע. ממש לא. זה פשוט ריח זר. 

בסופי השבוע שלנו, כשאין כאן אף אחד, אני מנקה את הבית. אני רוחצת את הכלים, מכבסת את השמיכות של הספה, מרוקנת את סלי הכביסה ומדליקה מבערי שמנים שונים ברחבי הבית.

לקח לי זמן להבין שאני מנסה נואשות להחזיר אליי את הריח שלי, זה שהיה לבית שלי לפני שהתפרקנו, לפני שהתאחדנו, לפני יצירת הכלאיים הצבעונית והעליזה שלנו.

אני עומדת ליד מתלה הכביסה, מורידה ממנו חולצות, חצאיות, מכנסיים, גרביים ותחתונים. אני מערימה ערימות לפי חדרים. אני אומרת לכן, אני יכולה לעשות את זה בעיניים עצומות. אני יכולה לדעת בעיניים עצומות לאיזה חדר כל חולצה שייכת. הילדים לא מבינים על מה אני מדברת. גם נדב לא. 

ברור לי שהם לא תתרנים ובכל זאת, הם לא מריחים כמוני. הם לא מריחים את הריח שאני מדברת עליו. ברור לי גם, באותה נשימה, שאני לא מדמיינת ולא ממציאה.

באחד הימים, כשכבר לא יכולתי להריח יותר את הריח הזר, הלכתי לקרוא על ריח. מתברר שחוש הריח לחלוטין לא זכה לפופולריות עד היום וחבל ממש. חוש הריח שלנו הוא ללא כל ספק אחד מפלאי הבריאה. האדם יכול להבחין בין לפחות 70 מיליון ריחות! 

קראתי פעם שנערך ניסוי על סטודנטים. הכניסו אותם לחדר בחינה ולאט לאט הציפו את החדר בריח רע מאד. מכיוון שההצפה הייתה איטית, הם לא הבחינו בריח באופן מודע, אך בדיקת המבחנים שלהם העידה חד משמעית שהריח השפיע במידה קטלנית על הביצוע שלהם. בנוסף, הם יצאו מהחדר עצבניים ורגוזים אבל אפילו לא ידעו למה. 

מתברר שחוש הריח שלנו אחראי במידה רבה מאד להמון בחירות שלנו בחיים כולל בחירת בני זוג. יש לנו קולטנים לריחות שאנחנו אפילו לא מודעים אליהם ולא מזהים אותם. הריחות שנקלוט בין אם במודע ובין אם לא – עשויים להשפיע באופן ישיר על ההתנהגות שלנו. 

אני מבינה את הסיפור. הריח קשור לשייכות. הריחות תמיד יחזירו אותנו הביתה. והאף שלי, ובכן, האף שלי מספר לי שיש לי "אנשים זרים" בבית. האף שלי מזהה שהם לא שלי. 

אז אני מורידה חולצה מהחבל. ואני מריחה אותה. ואני שואפת את הזרות ואז, אז אני אומרת לאף שלי – "תירגע. מתי תקלוט שכל זה כבר מזמן שלי"?