או סקנדל או פסטיגל
האם יש קשר בין מופעי הענק ההמוניים המתקיימים בחנוכה, דוגמת הפסטיגל, להחלטה הנבזית והאכזרית של מפקדים בכלא גלבוע לסרסר בחיילות ששירתו במקום, לטובת אחד ממנהיגי האסירים הבטחוניים שבכלא?
לכאורה, אין כמובן שום קשר בין שתי התופעות. באחת מדובר על מחזמרים נחמדים, לרוב ברמה די פשטנית, אבל בוודאי כזו שאין נזק בצידה, ואילו התופעה האחרת היא לא רק עבירה פלילית, אלא קודם כל מעשה נורא מבחינה מוסרית. איך בכלל ניתן לקשור ביניהן?
אני בכל זאת מבקש לטעון שיש דווקא קשר עמוק בין התופעות. הרי מה מסתתר מאחורי הפופולריות העצומה של הפסטיגל ודומיו? הערצה מצד מספר עצום של ילדים, שגילם גם הולך ויורד עם השנים, לכוכבי טלוויזיה ואושיות רשת, עד כדי נכונות לקבל מהכוכבים הצעירים האלה כל תוכן. מסתתרת גם מכונת הפקה ושיווק משומנת, שיודעת לנגן היטב על רגשות ההערצה האלה, ולצרף יחד כוכבים רבים ככל האפשר; ובעיקר מסתתר חוסר היכולת של ההורים לעמוד מול דרישת הילדים לצפות בכוכבנים, ולא להחמיץ את מה שחבריהם יראו בחג ויספרו על כך בשובם לבית הספר. זה כמובן לא משנה אם יש להורים יכולת כלכלית לעמוד במחירים הגבוהים של האירועים האלה, וגם לא משנה אם הם חושבים שיש בכלל תוכן ראוי באירועים האלה. הם לא יכולים לעמוד בפני לחץ הילדים.
בעשור השלישי של המאה ה-21 כוחם של הורים לעמוד מול ילדיהם הולך ונשחק. הם עסוקים וטרודים מכדי להעניק לילדיהם תכנים שהם עיצבו בעצמם, הם עסוקים וטרודים מכדי להפעיל קריטריונים עצמיים לגבי איכותו של אירוע כזה או אחר, הם עסוקים וטרודים וממילא מלאי רגשות אשמה כלפי הילדים, ולכן מוכנים להיענות כמעט לכל דרישה שלהם. הם גם עסוקים וטרודים מכדי להשקיע אנרגיות בויכוח עם הילדים. התוצאה הברורה היא התורים המדהימים שאנחנו רואים מול הפסטיגל, כאילו מדובר באוצר תרבותי נדיר.
הילדים שלי כבר גדולים והנכדים שלי עוד קטנים, מכדי להיות חלק מהתופעה. אבל אני רואה את ניצניה כמעט בכל ביקור בסופרמרקט. תמיד אפשר לראות את הילד הנלווה לאימו, שעיניו נדלקו למראה חבילת מסטיקים או סוכריה על מקל, והוא דורש במפגיע שאמא תקנה לו. יש את מי שקונים מייד, אם משום שלא איכפת להם ואם משום שהם משערים שממילא יקנו בסוף. אבל ברוב המקרים אתה רואה את הילד צורח, או נשכב על הרצפה, ואת האמא האומללה נאבקת בדרישות הסחטניות של הרודן הקטן. ברוב המקרים היא גם נכנעת בסוף, תוך כדי אזהרה: זו הפעם האחרונה שאתה עושה לי בושות כאלה. ואני חושב לעצמי: ברגע שהיא נכנעה, אין סיכוי שזו תהיה הפעם האחרונה. יכול להיות שבפעם הבאה היא כבר תעמוד על שלה, אבל אין ספק שהפעם הבאה בוא תבוא. ככה זה עם כניעות: הן תמיד מזמינות את הסחיטה הבאה, לרוב גדולה בהרבה.
למה היא נכנעה? כי אין לה כח לעימות הזה. כי היא רק רוצה לעבור את הקנייה הזו בשלום, לבוא הביתה ולנוח מעמל היום ומעמל החיים. כי היא רק רוצה שקט.
שקט הוא כנראה המוצר המבוקש ביותר בתרבות העמוסה לעייפה שלנו. כולם רוצים שקט: מהאמא של הילד עם המסטיק; האבא שלוקח את הילד לפסטיגל, למרות שאין לו כסף והוא בכלל משוכנע ש'זה זבל'; המורה שמבליג מול הילד המופרע; הסוהר שלא רוצה להתעמת עם האסיר הבטחוני; ועד נשיא ארה"ב, שלא בא לו בטוב להתעמת עם איראן כשהוא בכלל מתכונן לעימות עם סין, שגם אותו הוא לא באמת רוצה לקיים. כולם מוכנים לוותר על הערכים הכי בסיסיים שלהם, ולפעמים על שלום העולם כולו, ועל מה ש/אמור להיות תפקידך הבסיסי ביותר כהורה/מורה/מנהיג, כדי להשיג קצת שקט. וכידוע, כשמתמכרים למוצר מסוים, המחיר שלו עולה. ובשלב הבא, המחיר שנהיה מוכנים לשלם לטובת השקט המיוחל יהיה גבוה עוד יותר. עד שהמחירים יתפוצצו לנו בפנים – בילד המופרע, או במדינה המופרעת. וכבר נהיה מוכרחים להתעמת, בתנאים ובמחירים גבוהים בהרבה מאלו שהיינו נדרשים לשלם לו היינו מוכנים להתעמת מהתחלה.
אז יש או אין קשר בין ההורה שנותן לילד שלו פסטיגל, לבין הסוהר ששולח חיילת אומללה לטיפולו המיני של אסיר בטחוני?
סופר האגדה
אחד שדווקא נותן לקהל שלו בידור ותרבות איכותיים, שלא צריכים להרגיש אשמה על צפייה ביצירותיו, הוא במאי הקולנוע סטיבן שפילברג, שבימים אלה מציין 50 (!) שנות קריירה.
לא פחות מ-35 סרטים ביים שפילברג, מאז שיצא לאקרנים ב-1971 סרטו הראשון 'דואל', ועד סרטו האחרון (בינתיים), 'סיפור הפרברים' (עיבוד מחודש לסרט זהה שנוצר עוד בשנות החמישים של המאה הקודמת). ביניהם היו גם אינספור סרטים וסדרות טלוויזיה שהוא 'רק' עסק בהפקתם, בלי שביים בפועל. הקצב הזה גורם להשערה ששפילברג חי ונושם קולנוע ב-50 השנים האחרונות ברמה של 24/7, או משהו קרוב לזה. הוא לא הבמאי המוערך ביותר בקרב מביני הקולנוע, אבל הוא כנראה הבמאי המוכר ביותר בימינו, והיחיד שסך ההכנסות מסרטיו חצה את קו ה-10 מיליארד דולר.
כוחו של שפילברג נעוץ קודם כל בעובדה שהוא לא הפסיק להיות ילד, או לפחות זוכר היטב את המבט הילדותי. הסרטים הזכורים ביותר שלו, ובוודאי גם המזוהים ביותר עם 'סגנון שפילברג', הן אגדות הילדים שלו: אי.טי, פארק היורה, סידרת סרטי אינדיאנה ג'ונס, וכדומה. כולם פשטניים למדי באופיים, כמו שרוב משחקי הילדים הם פשטניים למדי, ויחד עם זה הם משקפים לא רק את התשוקה של ילדים להרפתקאות, כולל בעולמות רחוקים לגמרי מעולמם, אלא בעיקר את הנכונות הילדית להתיידד עם זרים גמורים; נכונות שאנחנו המבוגרים איבדנו (שפילברג סיפר לימים שבנה את דמותו של אי.טי על בסיס חבר דמיוני שהמציא בעקבות גירושי הוריו).
לו מישהו מאיתנו היה פוגש את אי.טי בוודאי היה קודם כל מתחלחל מהיצור המוזר, חושב מייד על הסכנות הצפויות ממנו, ומשתדל לחסל אותו או לברוח מפניו מהר ככל האפשר. אבל הילד אליוט כמובן מתיידד עם אי.טי בפשטות ובטבעיות. כך נוהגים גם גיבורי סרטי ההרפתקאות האחרים של שפילברג.
בשלב מסוים בקריירה הבין שפילברג שהוא הפך מבמאי של אגדות ילדים לבמאי מוערך וחשוב. ואז קרה לו מה שקורה בדרך כלל ליוצרים שנעשים חשובים: הם מתאימים את יצירתם לחשיבות החדשה שלהם. כך התחיל שפילברג ליצור סידרה של סרטים בעלי משמעות וחשיבות היסטורית: 'רשימת שינדלר' על השואה; 'לינקולן' על מלחמת האזרחים בארה"ב, 'גשר המרגלים' על המלחמה הקרה, 'להציל את טוראי ראיין' על הפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה, ועוד.
למרבה המזל, גם מול הנושאים החשובים הללו שפילברג לא איבד לגמרי את מבט הילד, וכך הפכו גם הסרטים האלה לבעלי מגע קסם של אגדה עם סוף טוב – אפילו רשימת שינדלר. אבל לא במקרה הסרטים האלה נחשבים לפחות חדשניים, ואפילו פחות 'שפילברגיים', מסרטיו הראשונים. את חלקם לפחות יכלו לביים גם במאים אחרים.
שפילברג התחיל את הקריירה שלו בגיל כל כך צעיר, שהוא מסיים יובל שנים בגיל שהוא עדיין יכול להפיק ולביים לא מעט סרטים (75). אז נאחל לו ולנו שימשיך להחזיק במבט הילד, עם המבט המשתאה על העולם, מבט שבו כל תסריט הוא אפשרי בתנאי שהוא אופטימי, גם בהתקרבו לגבורות.
