טרם סיימנו להבין את מקומנו בארץ הזאת וטרם סיימנו להסביר את מעשינו לעצמנו. מבהיל ומדהים לגלות עד כמה שאלות "מכביות" "וחשמונאיות" הן גם שאלותינו במדינת ישראל של היום. אלה בתוכנו שלמשל סולדים מהגדרתנו היהודית, ואלה מנגד המסוגלים להטיח מילים זרות של הוצאה מהכלל כלפי חילוניים. ובתוך כך מוחמץ יותר מדי פעמים הפלא היהודי, אותה תופעה שאף אדם רגיש אשר נתקל בה, אינו יכול להתייחס אליה באדישות.
די להביט במאמרים המתפרסמים מעת לעת בעיתונות אשר תורמים להחמצה זאת. למשל, אם מוזכרת שבת, היא בדרך כלל תופיע בהקשר של "כפייה דתית", פגיעה בחופש התנועה ומה לא. ובכך יוחמץ התוכן העיקרי שלה, כאתגר לזמן האנושי ולעיסוקיו. הרבה יותר קל לחבוט באיסורי השבת מאשר למצוא את הדרך המאתגרת לעומקיה. בתקופה של בהילות מחשבתית ועשייתית, של צמצום איש איש לתחומי מקצועו, של עיסוק אובססיבי בחישובים כספיים, עומדת השבת המכוונת להשפיע על שביעית מזמננו האנושי. היא מייצרת הזדמנות לחריגה מסוימת מהרעש הגדול ומאפשרת לנו לאחוז בלחש הפנימי שלנו, שבדרך כלל נמלט ומסתתר מפני שהוא נבהל מחיינו.
וגם כמה קל ללגלג על כל מיני אמנים המחפשים את זהותם היהודית, בשטחיות או בעמקות, ולהתעלם מקשר מורשתי מובהק עם הארץ הזאת על כל חלקיה. שהרי ניתן מיד לייחס את חיפושיהם לאופנה מסוימת או סתם למופע פרסומי נוסף. ואף לגבי ביקורי תלמידים בירושלים, או הדלקת נרות חנוכה בחברון, אפשר כמובן מיד להעלות את נימוקי הכיבוש והאכזריות. אבל מה לעשות שהחיים מורכבים הרבה יותר וכל ההבדל בין אנשים הוא היכן הם מרשים לעצמם להיות מורכבים ומעניינים וסובלניים והיכן יש להם תגובה אחת נחרצת המכניעה את כל ההיבטים האחרים. לכן זמר יכול להיות גם משעשע ושטחי וגם מחפש זהות אמיתית. וחברון היא גם עיר האבות וגם מקום שבו אנו חייבים בשמירת קדושת החיים ומערכת הזכויות של האחרים.
חנוכה עדיין כה רלוונטי. שאלות ההנהגה במדינה עברית, היחס בין היהודים לנוכרים, המאבק הצבאי נגד אויב, המאבק הפנימי של הזהות היהודית ועוד. אבל הנושאים הקיומיים הללו נדחקים כחלק מהחמצת היהדות. במקום להתפעל ולבקר על פי העמדה והצורך, אנחנו מצמצמים את המחשבה ואת השיח.
ומעבר לכל, העיסוק במקורותינו אמור להחזיר אותנו לדיון על ערך החיים האנושי. התחושה היא שאזרחים רבים במדינתנו מאבדים את חייהם ברחובות ובכבישים. לאחר דיווחים דרמטיים, אנחנו כמעט מתעלמים מהעובדות הקשות. מקורותינו מדגישים את קדושת החיים. ראוי לציין למשל מה גדול "הרעש" שאנו מצווים לעשות כאשר נמצא אדם מת בארץ "ולא נודע מי הכהו" (דברים, כ"א). החל בזקני העיר ועד חברי הסנהדרין, כולם מעורבים בהליך הבירור והכפרה, שהרי לא יכול להיות שאדם מת "סתם" ואנו נמשיך הלאה. גם את הדבר הזה אפשר להזכיר בחנוכה אם מבינים שהחג בא להדליק בתוכנו לא רק את הנרות.
