אולי כי התחתנתי לא הכי מוקדם יש לי פינה בלב לרווקות. גם לרווקים, אבל את הבנות אני מבינה יותר. זה קשוח המצב הזה, בטח בחברה הישראלית שהיא מכוונת בית. כל פרסומת לקוטג' ולקופת חולים מדברת על בית ומשפחה, קל וחומר בחברה הדתית. ילדות מגיל שלוש שמות מטפחת, עומדות לפני הראי, מקבלות את התפקיד הנכסף ביותר בימי שישי בגן- "אמא של שבת". אין "אישה של שבת" יש 'אמא' ללמדך ילדונת, שכשתגדלי תהיי אמא ותהיי עם מטפחת. ואז נוקפות השנים ואת לא אמא ואת לא עם מטפחת ואין לנו מודל אחר להיות אישה. רק להיות 'מעוכבת שידוך' או "מצפה' או 'מבקשת זוגיות'. לא משנה באיזו מילה מכובסת נשתמש, הזמן הזה עומד תלוי באוויר. מילא אם היית איזו כתבת פלילים נורווגית, אבל בחיים היהודיים המקום של זוגיות קבועה וארוכה, ילדים ומשפחה הוא מרכזי ברמות הכי גבוהות שיש. יום יום, יום יום, החסר שלהן נוכח.
אני חייבת לומר שמזמני עד היום השתנו הדברים. בזמני, גרנו יחד בדירת שותפות, היו לנו כלי מטבח מינימליים מהעיזבון של סבתא ומקרר שבא עם הדירה. היום נשים רווקות חיות לבד בדירה קטנה ויפה, עם כלים מפוקס הום ומיטה גדולה עם מצעים שווים ומפנקים שהן קנו לעצמן. הרצון לתת לשנים האלה תוקף וממשות לא רק כשנות המתנה אלא כשנים מלאות הוא מבורך מאד בעיניי. גם מאמצי שימור הפוריות או אפילו המחשבה על אימהות חד- הורית מנכיחים את הנשיות כולה, את המשמעות שלך כאדם ולא רק תלויה בדבר תלויה ותלויה ואם אין 'דבר' את נשארת תלויה בין שמיים וארץ בלי רצפה מתחת לרגליך. ההבנה שאם הלב נשבר לא צריך שכל החיים ישברו.
חנוכה עכשיו, 'נר איש וביתו' שוב חג שבו הבית היהודי על צורתו הכמעט יחידה מועצם, ויש בנות מהממות שיושבות על הספה בבית ולא בא להן ללכת לעוד ערב הדלקת נרות עם עוד מלא בנות ושני בנים וספינג'. גם לא בא להן המפגש המשפחתי אצל ההורים. מסביב יהום הסער, האחיות הקטנות שלך באות עם שמיכה רכה ובתוכה תינוק מספר שלוש, מניקות אותו על הספה. האחיינים מתרוצצים עם הכתר מהגן. הנה, אפילו האחיינים כבר גדלים, יש להם חתימת שפם ונעלי בלנסטון במידה של הבחורים שאת יוצאת איתם. שנה שעברה הם עוד לא נראו ככה. שנה שעברה כבר היית בטוחה שבחנוכה הבא לא תבואי בלי בן זוג. אולי אפילו לא תוכלי לבוא כי בדיוק זה יצא על אותו ערב של הצד שלו. והנה, את באה שוב, למרות הסגולה ההיא לשים פתק בחנוכיה , שמת, את שמה כבר עשר שנים. מאז ששמעת על הסגולה, היו שנים באמצע שלא שמת כי לא היה לך כוח לראות שהסגולה לא עובדת. חזרת לזה בשנים האחרונות כי לכי תדעי, אולי באמת הכל ענין של אמונה הכי תמימה שיש. כבר הלכה לך התמימות, וכבר חזרה, והיא עושה סיבובים ושוב היא הולכת. מה אכפת לך כבר? שהתמימות תביא אותו, שהמאמצים יביאו אותו, ההרפיה, המאמץ. מה אכפת לך? שיבוא על סוס לבן, שיבוא מהכרטיסיות של השדכנית שלא מכירה לא אותך ולא אותו, שהספרית של בת דודה של אמא שלך תזרוק את השם שלו, מה אכפת לך מאיפה הוא יבוא. רק שיבוא כבר.
זה לא עוזר לך לשמוע שלא כל הנישואין נהדרים, שחתונה זה לא מתכון לאושר, שהמסע לילדים הוא מפרך ולפעמים מאד לא מתגמל. את רק רוצה להתחיל את השנים האלה, לצאת מהמשבצת הראשונה במשחק, להזיז את הכלים, להזרים דם חדש בגוף ואור חדש בלב.
אמן, שיהיו ניסים, אין ברירה , ניסינו את דרך הטבע עכשיו זה שלב הנס.
