לא רק טעות הקלדה: על תופעת התגובות האוטומטיות ברשת

בחסידות זיהו את חג החנוכה עם המאבק בשוק הדעות והרעיונות. ר' מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השלישי של חב"ד, מסביר כי מלחמת הדעות בלתי ניתנת להכרעה, מכיוון שאין הסכמה בין הצדדים על המתודולוגיה וכללי המשחק. "הפילוסופים לא יאמינו דבר אלא ידעו מה שידעוהו על פי שכל האנושי"; לעומתם, האמונה היהודית מבוססת גם על השראה במצבי תודעה רחבה, "וכאשר יחפוץ ה' בעדה או ביחיד, יודיעו בנבואה שהיא למעלה מן השכל גילוי א־להותו יתברך". למרות הפער הזה, האדמו"ר כיבד מאוד את הלוגיקה הפילוסופית והשקיע מאמץ בהתמודדות מעמיקה עם התֵמות הפילוסופיות שהכיר.

מי שלמד פילוסופיה יודע שהגות היא עסק רציני. היא זקוקה לנתונים ועובדות; היא דורשת חידוד ודיוק הגדרות גם כשהיא עוסקת במושגים מופשטים; היא תובעת שקיפות עצמית וזיהוי של הכוחות והאינטרסים הפועלים עליה, היא זקוקה לפרספקטיבה רחבה יחד עם הבנה בפרטים. העקרונות הללו נכונים לכל סוגי ההגות: פילוסופית, מיסטית, תיאולוגית, או כזו שעוסקת במדיניות ציבורית.

"אין דבר פרקטי יותר מתיאוריה טובה", טען פעם קורט לוין. להגות טובה יש כוח פוטנציאלי עצום להשפיע על חשיבה ולהניע תהליכי שינוי משמעותיים. האויב הגדול של ההגות הטובה הוא הפופוליזם וילדיו החורגים – הפייק ניוז והפייק עובדות.

בתחילת השבוע התחוללה סערה זוטא ברשתות. על רקע התאריך 25 בנובמבר, שבו מצוין יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים, הפיצה עמותת "שוברות שוויון" (שכנס בהפקתה סוקר במוסף זה בשבוע שעבר) נתון מטלטל ולפיו השנה נפתחו פי 11 יותר תיקים נגד נשים שהפעילו אלימות כלפי בני זוגם מאשר להפך.

מובילי דעה וארגוני ימין חגגו את הנתון ברשתות ובתוכניות רדיו, עד להתרסקות המהירה. הנתון הזה, התברר, הגיע לעמותה בעקבות בקשת חופש מידע שהגישה למשטרה, אולם השוטר שהקליד את המסמך התבלבל והחליף בין הנתונים על אלימות גברים לנתונים על אלימות נשים. אאוץ'.

"למה ההנהגה של הימין הישראלי מתעקשת להפוך לשכפול חיוור של הקצה הימני של המפלגה הרפובליקנית", תהתה רעות מור ב"הארץ". השאלה האמיתית עמוקה יותר: מה דוחף ארגון שמרני הדוגל ב"פמיניזם משפחתי" לחפש הוכחות לכך שנשים אלימות יותר מגברים? באיזו דרך "הוכחה" כזו משרתת סדר יום של חיזוק מוסד המשפחה?

התשובה פשוטה ועגומה: זהו עוד מופע של עצלות אינטלקטואלית המיתרגמת להיגררות תרבותית. לא מעט מובילי דעה שמרנים מבקשים לדלג על עבודת הפרך של ניסוח תפיסות חיוביות ומנומקות, וכל תוצרתם מצטמצמת לתגובות אוטומטיות ל"טרלול הפרוגרסיבי". זהו ייבוא אמריקני מובהק. השיח האמריקני נפל מזמן שדוד למטורללים משני הצדדים: מטורללים פרוגרסיבים מהקצה השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, שלהם מגיבים מטורללי הקצה הימני של המפלגה הרפובליקנית. לא מעט שחקנים בזירה הישראלית מתפתים לייבא לכאן את השיח הרעיל הזה בלי הצהרה במכס.

שוברות שוויון נפלו לבור שרבים וטובים נפלו אליו לפניהן. הן יכלו לעמול על ניסוח אינטליגנטי של תמות המחזקות את ערכי המשפחה מול האתגרים המודרניים, בלי לכופף את המציאות ובלי להתעלם ממצוקת המשפחות הסובלות מאלימות ממשית. תחת זאת, קל יותר להצטמצם לשרשרת תגובות ל"טרלול הפרוגרסיבי". שמייצגת נאמנה שלו היא מרב מיכאלי, אשר הצהירה ב־2017 כי "המשפחה הגרעינית היא המסגרת המסוכנת ביותר לילדים", וכי "ילדים צריכים לגדול לאו דווקא עם ההורים שלהם, אלא עם מבוגרים שהמדינה תקבע שהם כשירים וראויים להורות".

השבוע פרסם בית המשפט בחיפה פסק דין על מקרה אלימות במשפחה. הבעל טען שאשתו "מכה את הילדים מכות קשות בכל חלקי גופם". מנגד, "האם הכחישה כי היא נוהגת באלימות, וטענה שהיא מציבה גבולות נדרשים". השופט טל פפרני כתב פסק דין מיואש. "הסכסוך בין ההורים מתנהל בעוצמה גבוהה ביותר", כתב, ותיאר את הילדים כמי ש"ננטשו על ידי הוריהם ו'נפלו בין הכיסאות' במאבק הניטש בעניין חלוקת הרכוש". השופט פפרני איים על שני הצדדים בהטלת צו בדיקת מסוגלות הורית, אסר עליהם להקליט זה את זה ולערב את הילדים בסכסוך.

אלימות במשפחה היא אלימות וחובה על החברה למגר אותה, בין אם היא מהאיש ובין אם מהאישה. ילדים שנפלו לסיטואציות אומללות כאלה זקוקים לסיוע דחוף, וגיוס של טרגדיות כאלה להוכחת תפיסות קצה לא מקדם אותנו לשום מקום.

בפרקליטות לא סבלו את חריש: מינויו ליועמ"ש נתפס כהנחתה מבחוץ, הוא הגיע מרקע של שופט מחוזי ולא אכל איתם מאותו מסטינג. "הוצא עליי חוזה", התלונן

חריש עמוק

מכל היועצים המשפטיים לממשלה לדורותיהם, מי שזכה ליחס התקשורתי הגרוע ביותר היה יוסף חריש. הוא מונה בשנת 1986, בשנה שבה התפוצצה פרשת קו 300. באותן שנים הממשלה הייתה ממשלה והיועץ המשפטי שלה היה רק יועץ משפטי. ממשלת פרס החליטה להדיח את היועמ"ש יצחק זמיר, בשל התעקשותו לפתוח בחקירה פלילית נגד בכירי השב"כ שנחשדו בהרג המחבלים. עתירות לבג"ץ לא הוגשו, שכן שום עותר ציבורי לא הטיל ספק בכך שהממשלה רשאית להחליט מי יהיה היועץ המשפטי שלה, אבל ההחלטה על מינויו של יוסף חריש, ספגה ביקורת ציבורית חריפה.

חריש תואר בתקשורת כמי ששיתף פעולה עם הדחתו של זמיר, שנתפס כאביר שלטון החוק וכמי שנאבק על הוצאת הצדק לאור מול בכירי השב"כ שסרחו. בפרקליטות לא סבלו אותו מסיבה נוספת: מינויו נתפס כהנחתה מבחוץ, הוא הגיע מרקע של שופט מחוזי ולא אכל איתם מאותו מסטינג. "הוצא עליי חוזה", התלונן חריש מאוחר יותר.

משה גורלי, הפרשן המשפטי של כלכליסט פרסם לאחרונה ביוגרפיה על חריש, המבקשת לעשות צדק מאוחר עם האיש ולהזכיר את ההכרעות שקיבל בשורת אירועים שהסעירו את המדינה באותם ימים, מהטיפול בפרשת קו 300, דרך פרשת משבר הבנקים, ועד לאירועים כמו פרשת האונס בשמרת והעמדתו לדין של אריה דרעי.

את הספר חותמת "אחרית דבר", מאת שופט בית המשפט העליון נעם סולברג ששימש בעצמו כמתמחה של חריש. סולברג בחר להקדיש את דבריו לביקורת על אחד הכלים המרכזיים של האקטיביזם השיפוטי, והוא מדגים זאת באמצעות פרשה כמעט שכוחה – מינויו של יוסי גינוסר למנכ"ל משרד השיכון ב־1992.

גינוסר, בכיר בשב"כ, היה מעורב בטיוח פרשת קו 300 דרך חברותו בוועדת זורע, ועדת בדיקה פנימית שהקים שר הביטחון משה ארנס. כתם נוסף ברקורד שלו היה מעורבותו בפרשת עיזאת נאפסו; גינוסר עמד בראש צוות חוקרים שהפעילו אמצעים פסולים נגד קצין צה"ל שהואשם בריגול, ומאוחר יותר העידו שקר בבית הדין הצבאי שהרשיע את הקצין. לאחר שהשתחרר שימש בתפקידים שונים כמו מנכ"ל מכון היצוא ויו"ר עמידר.

בקשת שר השיכון למנותו למנכ"ל המשרד עוררה דיון נרחב בממשלה. ועדת לנדוי שחקרה את פרשת נאפסו קבעה שהחקירות האלימות היו פרקטיקה רווחת בשירות, וחריש אישר את המינוי ואת ההכרעה שקיבלה הממשלה בדילמה מוסרית. תמציתה: האם העובדה שגינוסר פעל באופן פסול בשל תפיסות מוטעות שהיו מושרשות בקרב בכירים בשב"כ צריכה להפוך לדיראון עולם ולחסום אותו ממילוי תפקידים ציבוריים? האם לא תעמוד לו זכות שירותו הארוך והמסור במערכת הביטחון? הרי גם במקרים שבהם כשל הוא לא פעל לשם טובת הנאה ממונית או אישית, אלא מתוך הבנה, גם אם שגויה, שהוא פועל לטובת אינטרסים של ביטחון לאומי.

בניגוד לקודמתה, ההחלטה הזו כן הגיעה לבג"ץ ושם נפסלה בידי אהרן ברק. "מינויו של המשיב למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון הוא בגדר סמכותה של הממשלה", פתח ברק בזריקת אלחוש, רק כדי להנחית את הסנוקרת בשלב הבא: "עם זאת, החלטת הממשלה – פסולה היא. היא בלתי סבירה בעליל באופן קיצוני. הממשלה לא איזנה כראוי בין השיקולים השונים, ולא נתנה את המשקל הראוי לנזק שייגרם לשירות הציבורי ממינויו של המשיב. אילו נפל האיזון שערכה הממשלה בגדם מתחם הסבירות, לא היה מקום להתערבותנו; המקרה שלפנינו נופל לגדרם של אותם מקרים בהם החלטת הרשות חורגת באופן קיצוני ומהותי ממתחם הסבירות".

פסק הדין בעניין גינוסר נחשב מהפכני במשפט המנהלי הישראלי, מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שבה השתמש בית המשפט ב"עילת הסבירות". העובדה שהממשלה עמדה בכל הכללים הפרוצדורליים לא הועילה לה, גם לא הדיון המעמיק והיסודי שקיימה. ההחלטה לא הייתה לטעמו של ברק, ולכן היא נפסלה.

"אולי בחלוף 28 שנים ראוי לשוב ולעיין מחדש באותה הלכה", מציע סולברג במאמרו. "אולי חריש דווקא צדק, ולא היה זה מהלך מוצדק לפתח עילת סבירות מחוץ להקשר של נורמה משפטית?" המושג המופשט והחמקמק "סבירות", טוען סולברג, משמש מטה קסם המאפשר לבג"ץ לפסול החלטות ממשלתיות שלא באות לו טוב בעין. מהם העקרונות והתבחינים שבאמצעותם מזהה השופט את "מתחם הסבירות"? האם השופט יכול לקבוע מהו "המשקל הראוי" של כל שיקול בלי להחליף בפועל את הרשות המנהלית? ומה הדין במצבים שבהם ההכרעה היא בינארית, כמו למנות או לא למנות אדם לתפקיד כלשהו, האם אפשר בכלל לדבר על "מתחם", או שכל תוצאה שלא מתאימה לטעמו האישי של השופט תיפסל?

שופטים יכולים להכריע אם הרשות המנהלית פעלה בגבולות הסמכות שניתנה לה בחוק, והאם הפרוצדורה נוהלה באופן תקין. אלו שאלות משפטיות מובהקות. ה"סבירות" לעומת זאת, הכוללת מושגים חמקמקים כמו משקלים ואיזונים, עלולה ליצור הסגת גבול מסוכנת של הרשות השופטת לשטחה של הרשות המבצעת. או בלשונו של סולברג: "עילת הסבירות היא כחומר ביד היוצר – ברצותו מרחיב וברצותו מקצר".