הקיץ כבר ממש פה, מה שאומר שעונת ההופעות הגדולות של מיטב אמני העולם נפתחת. בשבועות הקרובים יבקרו פה בין היתר רינגו סטאר, אלאניס מוריסט, אנריקה איגלסיאס, דון מקלין ועוד רבים וטובים, אבל עבורי כל ההופעות הגדולות האלו הן רעש לבן: מחירי הכרטיסים כל כך מרתיעים אותי, שאני יודעת שלא אוכל להרשות לעצמי ללכת ליותר מדי הופעות, אז אני אפילו לא מתחילה עם זה.
אבל האמת שאם אדם מסוים כן מחליט ללכת להופעה כלשהי, הוא יזכה לראות את מושאי הערצתו מרחוק, ובעיקר מבעד לצגי הווידאו הגדולים. אם יש כסף, זה סיפור אחר: "גולדן רינג" ועוד כינויים למתחמים לעשירים בלבד בשורות הראשונות, תופסים תאוצה במופעי הרוק בארץ כסמל סטטוס לכל דבר. כרטיסים למתחמים הללו נעים בין סכומים של 800 ל־1,200 שקלים.
גם 350 שקלים לכרטיס בסיסי הוא סכום מופרז בעיניי, אבל הסכומים עבור ה"גולדן רינג" הם עניין חברתי שערורייתי ומצער כאחד, שהוא מעבר לחור שבגרוש: המתחמים ההרמטיים הללו יוצרים קיטוב של שווים יותר ושווים פחות, ומונעים מרבים להגשים חלום שאמור להיות נגיש. מימוש ההערצה לרוקנרול, היצרית והעממית כל כך, לא צריך להפוך לנחלת עשירים בלבד.
ברור שכחלק מלקחי האסון בפסטיבל ערד בשנת 1995, שבו נערים ונערות נמחצו למוות מצפיפות, מנסים שיהיה בהופעות יותר סדר, אבל בעולם מתוקן ואוטופי משהו, כאשר זה מגיע לרוקנרול – מי שמעריץ את ג'סטין ביבר ובא לישון בשק שינה בסמוך למתחם ההופעה, הוא זה שייעמד בשורה הראשונה ויראה את ביבר מקרוב. ומי שמגיע ברגע האחרון – כנראה לא מעריץ אותו מספיק ולכן שיסתפק ביציעים.
אני מבינה שהמפיקים שמביאים את האמן הבינלאומי לארץ צריכים להתפרנס, אבל אני עדיין חושבת שכרטיסים להופעה של אמנים בסדר גודל בינלאומי צריכים לעלות פחות כדי שגם למעריצים ממוצעים יהיה צ'אנס לגעת בבמה. אז בשם הנגישות, שיבוטל לאלתר המתחם הסגור לתפוחי־ארנק בלבד – שנראה כמו הארץ המובטחת.
בואו ניאבק על זכותנו לראות את הגיטרה מנסרת את הלילה, אבל לא מבעד למסך אלא מקרוב ובלייב. אני לא רוצה לקום בוקר אחד ולהצטער שכל הזמרים שאהבתי כילדה הופיעו פה, אבל לא הלכתי לראות אותם בגלל שהיה לי יקר מדי, וכעת כבר מאוחר מדי כי הם אינם.
