בכל שנה מחדש, חג החנוכה מבקש מאיתנו לחדד לעצמנו את זהותנו היהודית-ישראלית. אנו בוחנים איך זהותנו באה לידי ביטוי בחיי היומיום שלנו – בביתנו פנימה אך גם במרחב הציבורי, ברשות הרבים. המתח שבין הזהות היהודית-ישראלית של כל אדם או קהילה ובין המרחב הציבורי, מקבל ביטוי גם בפרקטיקה הפשוטה של הדלקת הנרות בחנוכה. התלמוד מתאר רצף של אפשרויות למקום הדלקת החנוכייה, בהתאם למציאות שבה נמצא האדם: בשולחן בפנים הבית, בחלון, בפתח הבית, בתוך הבית וממש במרחב הציבורי.
הדיון ביחס למקום הנחת החנוכייה הינו בסיס ליצירת פרהסיה מכילה ומגוונת, שרוצה ומצליחה להביא לידי ביטוי את זהותה היהודית של המדינה. השאלה היא איך מייצרים מרחב ציבורי שבו אנשים שונים מרגישים מספיק בנוח כדי להביא את עולמם האישי לידי ביטוי, ולא מעדיפים להסתגר כל אחד ואחת בביתם הפרטי.
מה בין רשות הרבים ופרהסיה
את המושג "רשות הרבים" (וכן את המושג "רשות היחיד") אנחנו פוגשים לראשונה בדברי חכמינו במשנה. בדברי חז"ל, המושג הזה מגדיר את מערכת היחסים המשפטית שבין המרחב האישי של האדם ובין המרחב הציבורי. לעומת זאת, מושג ה"פרהסיה" מבטא את הצד הערכי או הזהותי של המרחב הציבורי. האפשרויות השונות שניתנו בעולם ההלכתי ביחס למקום הנחת החנוכייה, יכולות לייצג דרכים שונות להתייחס לקשר שבין רשות הרבים ורשות היחיד. ישנו מתח מובנה בין הרצון שלנו לחזק זהות פרטית או קהילתית ובין הרצון לתת לכל אחד ואחת ביטחון שהם רצויים ומוזמנים לפרהסיה, וזאת מבלי שזהות מסוימת תאיים עליהם או תגרום להם להרגיש שזהותם נמצאת ב"שעת הסכנה".
בישראל של ימינו
מדינת ישראל כמדינה ללא חוקה מעולם לא הגדירה את גבולות הגזרה בהם מתנהל המרחב הציבורי. המונח היחיד המופיע בספר החוקים הוא "רשות הרבים" ושם היא מוגדרת "כמקום שהציבור זכאי או רשאי להשתמש בו או לעבור בו". במשפט הישראלי כיום, המושג "רשות היחיד" לא עוסק בקניין, אלא בשמירה ובהגנה על פרטיותו של אדם. המונח "פרהסיה" גם הוא לא זכה להגדרה מדויקת בדברי המחוקק, והוא נתון יותר להסכמה חברתית. במהלך השנים היו ניסיונות שונים לתרגום הרעיון הזה אל מסמך שיאפשר הסדרה של מערכת היחסים שבין הפרט והכלל במדינת ישראל, בדגש על ההתנגשות שבין דת ומדינה. אבל בסופו של יום, כפי שמוכיחים המאמצים בשנים האחרונות, דמותה של הפרהסיה הציבורית תיקבע בשיח של הסכמות ועל כן חשוב לחזק את האפשרות לנהל שיח מסוג זה, ומקורות ישראל הם מקור מצוין להשראה.
"צדי רשות הרבים" – הצעה למבט חדש
התלמוד הבבלי מציג מחלוקת בדבר מרחב המכונה "צדי רשות הרבים". מבלי להיכנס לדיון הפרשני ניתן להגדירו כך: צדי רשות הרבים זהו מרחב שבו אין דרך מוגדרת למעבר של הציבור הרחב, אלא שלפעמים כשבעל אותה הרשות מאפשר, יכולים הרבים להתהלך בה ולהשתמש בה כברשות שלהם.
אם נתרגם את הסוגיה התלמודית למרחב האזרחי-חברתי נגלה כי ישנו מעין מצב ביניים, סוג של "שטח אפור" שמאפשר לאדם הפרטי לצאת מרשות היחיד הפרטית שלו, להיות חלק מהמרחב הציבורי ועדיין להצליח להציב מחיצה בינו ובין הפרהסיה. כלומר, להצליח להביא את עצמו לרשות הרבים בלי לחשוש שאותם רבים יגרמו לו "להיבלע" בהם או לחילופין, שייתפס כאילו "השתלט" ערכית על המרחב הציבורי. אם נחזור רגע לדוגמת החנוכיות, הרי ש'צידי רשות הרבים' מאפשרים לאדם להניח את החנוכייה הפרטית שלו בפתח הבית, ובה בעת להיחשף לחנוכיות של אחרים, מבלי להתרחק מרשותו הפרטית.
את אותו המרחב של "צדי רשות הרבים" אנחנו מזהים בצורה ברורה מאוד במרחב הדיגיטלי ושם הדבר הפך לברור ומובן לכל. היכולת להיות בבית הפרטי שלי ועם זאת להיות "בכיכר העיר" על ידי שימוש ברשת החברתית, היוצרת קהילה חדשה שלא הייתה קיימת בדורות קודמים. לצד זאת, פעמים רבות המרחב הדיגיטלי דווקא מעודד השתקה, "בריונות רשת" ודרישה ל"יישור קו" בסוגיות של דעות, זהות ועוד.
ונאה דורש, נאה מקיים. בחנוכה הזה הוצאנו לאור, בשותפות עם ארגון "יסודות" וארגונים ירושלמיים אחרים, חוברת העוסקת בסוגיה הזו בדיוק, במטרה להוסיף לשיח מושג נוסף שמבטא את תחום הביניים, המציע אלטרנטיבה חדשה. המטרה בעבודה המשותפת הייתה ליצור שפה שתאפשר חיים משותפים במרחבים מגוונים של דעות ותפיסות שונות, תוך זהות, כבוד הדדי ורגישות. אנחנו מקווים שהדבר יעודד מפגשים בין אוכלוסיות, שיח מגוון ויצירה של מרחבי חיים משותפים ובריאים.
