מישהו אמר לי פעם שהדרך הכי טובה ליהנות מבדיחות – היא לדמיין אותן. לא סתם להקשיב. אלא לדמיין ממש. כי כשמדמיינים, הכול נהיה מצחיק יותר. ובכלל, כשמדמיינים הכול נהיה יותר. ככה זה. והאמת היא שזה אחלה. כבר שנים שאני מדמיין בדיחות. כדי לצחוק מהן כמו שצריך. ולא רק בדיחות אני מדמיין. גם כשחבר מספר לי סיפור שקרה לו בעולם, אני מנסה לדמיין את מה שהוא מספר לי. זה עוזר לי להבין. זה עוזר לי להיות בסיפור, במלוא קיומי. גם כשאני קורא ספרים אני מדמיין. וגם כשאני שומע חדשות ברדיו אני מדמיין. כבר שנים שאני מדמיין. פעם התאמצתי כדי שזה יקרה. הייתי עוצם עיניים ומקשיב לכל מילה. היום זה כבר בא לי טבעי. כשמישהו מספר לי משהו אני מדמיין אותו. וכמו שכבר כתבתי, זה אחלה.
אבל לפעמים זה לא אחלה. הנה, בשבוע שעבר מצאתי את עצמי מדמיין את השיטפון, את האסון הנורא הזה, המיותר הזה, שמעורר בי כל כך הרבה כעס ועצב וגעגועים. וכדי לדמיין אותו כמו שצריך, התחלתי לחפש בגוגל תמונות של המסלול שהם הלכו בו. וצפיתי ביוטיוב בסרטונים של כל מיני שיטפונות משוגעים. והמים של השיטפונות שראיתי ביוטיוב היו חומים ועכורים. הם סחפו איתם סלעים ענקיים, גזעי עצים וחביות חלודות. אז יכולתי לדמיין את הזוועה הזו בקלות. ושוב הלב שלי נשבר.
התקשרתי השבוע לאבידן. חבר שלי, שעובד כבר שנים כמדריך טיולים בנגב. אמרתי לו שאני רוצה לכתוב טור על האסון שקרה. וביקשתי ממנו להסביר לי מה זה בעצם שיטפון. איך זה בכלל הגיוני, שהטבע מתנפל ככה, בשצף קצף, ומסתיר את פניו. אבידן אמר לי, יאיר, דבר ראשון אתה צריך להבין, ששיטפון זה דבר נורא. לא נורא במובן של רע. נורא במובן של מעורר יראה. אתה מבין, הוא אמר, כשהשיטפון בא כל האדמה רועדת. והנחל היבש, שבטח כבר חמש שנים לא זרם, מתמלא ברגע אחד, בזרם מטורף. זה משהו שאי אפשר להסביר. וגם הסרטונים שיש ביוטיוב לא מצליחים להעביר את החוויה הזאת. באמת, זה משהו מטורף.
ואם תשאל אותי, הוא אמר, הקטע הבאמת מדהים בשיטפון זה שכמו שהוא בא, ככה הוא נעלם. ברגע אחד. תוך כמה שעות, כל הדרמה שלו מתפוגגת. וגם בזה יש משהו נורא. כי איפה כל האנרגיה הגדולה. איפה הסחף. איפה הדרמה. לאן היא הלכה. זה טירוף, יאיר, הוא אמר. זה באמת טירוף. ראיתי לא מעט שיטפונות בחיים שלי. ובכל פעם אני בהלם.
אתה יודע, אמרתי לו, יש משהו פואטי בדימוי הזה, של השיטפון. יש משהו במפגש המצמרר הזה, בינו לבין הצעירים המתוקים שנסחפו בו, שלא נותן לי מנוח. אני נזכר בנער שהייתי בסוף כיתה י"ב. בצמא הגדול שבער בי – להשתנות. להיסחף. הכי חזק. וכמה שיותר מהר. הכול דרמטי בשנים היפות הללו. המוזיקה היא הכי. והתאווה היא הכי. והכאב הוא הכי. והלב, כמו משתוקק לכוח גדול שיפעל עליו, יטלטל אותו, ואז יתפוגג. לא יודע, אמרתי לאבידן. הכול דרמטי בגיל הזה. וכל המכינות והמדרשות, הישיבות והיחידות הצבאיות – הן שיטפונות נפלאים ובעייתיים, שנושאים את החניכים והחיילים הרבים על כפיים, ומרווים את צמא נעוריהם.
אבידן הקשיב לי בשקט, ואז אמר, זה נכון מה שאתה אומר. זה נכון. גם אני זוכר היטב את השנים היפות ההן. ואת הצמא העמוק הזה, לשיטפון התודעה. אבל אם אתה שואל אותי, אתה לא צריך לכתוב על השיטפון. אני במקומך הייתי כותב טור על כל האנשים שלא יצאו לטיול השבוע. הם הרבה יותר חשובים.
לא הבנתי, אמרתי לו. למה אתה מתכוון, על מה אתה מדבר. אבידן נשא את קולו ואמר. אם אתה שואל אותי, אתה צריך לכתוב על זה שלפעמים הדבר הכי גדול ומרגש לעשות – זה לא לעשות משהו. תמיד אנחנו מדברים על כל הגיבורים הזחוחים האלה, שטיפסו על האוורסט. שקפצו מהיהודיה ויצאו בלי פגע. שטיפסו על הר מושלג בלילה מקפיא כדי להגיע לזריחה. שנכנסו לטיול בשדה מוקשים, וחזרו משם עם חיוך.
תמיד אנחנו מדברים עליהם. תמיד אנחנו שומעים עליהם. אבל מה עם אלה שהגיעו לטרק בנפאל, ולא עלו לראש ההר, כי היה חשש למזג אוויר סוער. מה עם אלה שביטלו טיול שתוכנן במשך שבועות, רק כי היה חשש לשיטפונות. מה עם אלה שפחדו. שחששו. שלא הסתכנו. שלא היו מגניבים ואמיצים. למה עליהם אנחנו לא מדברים אף פעם. אתה מבין, יאיר, הוא אמר. הרבה פעמים הגדולה של בני אדם באה לידי ביטוי במה שהם לא עושים.
שתקתי. הדמעות חנקו אותי, בלי שהבנתי למה. אבידן אמר, הלו, יאיר, אתה שומע אותי. כן, אמרתי בקול סדוק. מצטער. זה כל כך יפה מה שאמרת. זה כל כך עצוב ונכון. אף אחד לא נותן כבוד לאלה שלא עושים. אף אחד לא מספר את הסיפור של אלה שנמנעים, שמבטלים, שיודעים לשים את הנקודה במקום הנכון. כדי לא להסתכן. כדי לא להיסחף. כדי לא להגזים.
אתה כל כך צודק, אמרתי לאבידן. זה מה שאני אעשה. אני אכתוב את הטור שלי על כל אלה שלא יצאו לטיולים השבוע. אני אכתוב את הטור שלי על כל אלה שהיססו. שביטלו. שנמנעו. אני אכתוב עליהם כי לפעמים, כמו שאמרת, אנשים גדולים הם אנשים שיודעים לומר לא. לא עכשיו. זה לא מתאים.
זו גדולה פחות נוצצת. פחות דרמטית. פחות מסוכנת. היא בכלל לא דומה לשיטפון. היא לא באה בבום. ולא נעלמת בבום. זו גדולה אפורה, לא פוטוגנית. כשגיבורים אחרים מסתכנים, היא יושבת בבית, בשקט. היא עסוקה בלא לעשות. היא עסוקה בלהציל חיים.
