"לאור הרקע שלך אני רוצה שנבדוק הכל", הקול שלה היה החלטי.
"מה זאת אומרת?" שאלתי, יודעת למה היא מתכוונת.
"אני שולחת אותך ל-CT דחוף", הדיבור החותך שלה העיר אצלי מערכות רדומות. לרופאות צעירות יש איזו תשוקה מתובלת באמביציה, אינטליגנציה נוטפת ביטחון. זה עשה את העבודה.
"טוב", עניתי, מאמצת קול נינוח, "את חושבת שזה גידול סרטני?!"
"אני רוצה שנשלול", היא חזרה על עצמה בעמימות בהירה.
והנה תמצית החודש האחרון: כאבים חזקים, סבב רופאים, מיון, משככי כאבים לווריד, אנטיביוטיקה אגרסיבית, תופעות לוואי, החלפת כדורים, עוד תופעות לוואי. משולש מוכר מהעבר של רופאים- מיטה- כאבים. ועוד קצת כאבים. זה המשיך עם תוצאות לא תקינות של ה-CT, הקפצה לאונקולוג שלי, השוואות לבדיקות קודמות, המתנה ו…
ספוילר … הכל תקין. בתום דרמה של חודש, נותרתי על הפלנטה (בינתיים).
ובזמן שאני צוללת לעומק ביצת הפוסט טראומה שלי, מלמלתי לעצמי ב'ויקטור פראנקליות' שיש לזה סיבה. בטוח יש איזה שיעור נסתר פה, איזו תגלית מפתיעה, הארה שנמצאת ממש בדרך אליי. אז חיכיתי. בהתחלה הלכתי עם להתמסר לחולשה, לדעת לאבד את הכח שלי ברגע. די מהר איבדתי סבלנות. אז עברתי למנטרת התודות. הודיתי להורים שלי, לאחיות ולחברות שלי, הבנתי שבלעדיהם לא הייתי פה. אבל זה החזיק בדיוק יום. כאבים לאורך זמן הם שוחקים, מתסכלים ומציפים. אחר כך העליתי מהאוב את קלף ה"אס", זה ששומרים באדיקות לתקופות קשות- פרופורציות. אוהו הפרופורציות, איך ברגע אחד הכל מתגמד. אז זהו שלא. פרופורציות מתעתעות. הן באות והולכות, נעלמות ומשתנות.
בקיצור לא מצאתי שיעורים או קלפים מנצחים והצטרפתי בשקט לאגף הסובלים. כמו לעבור מחוז לעיר רחוקה-רחוקה ולגלות מחדש (כי כבר ביקרתי פה פעם) את האנשים שמתגוררים שם לאורך שנים או רק לתקופה קצרה. אף אחד לא יודע כמה זמן הוא יצטרך לסבול ולרובנו אין ברירה. שיטוט ברחובות מלאי הפיח והעשן מספק הצצה לכל מי שהחבילה שלו קשה. מי שפירק את עצמו ומשפחה, מי שנלחם באכזריות במחלה, מי שיש לו נכות ומתמודד תמידית עם מוגבלות, מי שנאבק בעצבות, מי שחי בבדידות, מי שאיבד בדיוק עכשיו את האנשים שהוא הכי אהב. אלוהים, הרשימה כל כך ארוכה. זו עיר עצומה בגודלה.
ולא שאני בעניין הז'אנר הפולני. בכלל לא. מיציתי סבל. אבל יש משהו בבעיטה הזו, בפחד להיתקע בעיר רחוקה, להיות בהמתנה, לא לדעת כלום על כלום. יש משהו בזה שנוגע בעצבים הכי חשופים ועושה אותנו, כמו הקלישאה, יותר טובים. ועכשיו, כשכבר חזרתי הביתה בריאה, אני עדיין מתחברת למי שנשאר מאחור. מתחברת לכאבים של אחרים, מתחברת לאנשים עם קשיים, מתחברת לחברה שאיבדה ביום אחד שני בני משפחה אהובים. אה ועוד משהו, אולי לא יצאתי מכל זה עם תובנה אבל יש הבטחה אחרי שסובלים, אנחנו לגמרי יותר נהנים.
צריך להמציא לזה האשטג: #סובלות (בדימוס) נהנות יותר.
