כשהייתי בת 16 מוקי לקח אותי הביתה מהבייביסיטר. לא קראו לו מוקי כמובן, אבל הוא ביקש שלא אספר כלום לאשתו אז אני משאירה אותו בשם בדוי. היה לו שם הרבה יותר יפה ועיניים יפות וריח של אפטרשייב טוב. לפני כמה עשורים לא קראו לזה הטרדה אבל הסיטואציה שקרתה בחניה מתחת לבניין שלנו לא הייתה ראויה בשום צורה לאיש שמחזיר הביתה את הבייביסיטר (הקבועה) שלהם. ואני במקום להעיף לו סטירה כמו בסרטים קפאתי במקום, כמו במציאות. יצאתי במהירות מהאוטו וטסתי הביתה, יכולתי לעלות במעלית אבל רצתי שלוש קומות במדרגות כדי לפזר קצת את האדרנלין שפתאום הופיע, נכנסתי בדלת הבית וממש קיוויתי שלא רואים עלי כלום.
לא סיפרתי לאשתו כי לא היה אז באופנה לעשות שיימינג. לא סיפרתי כי הרגשתי קצת אשמה, ולא היה אז באופנה לדעת שאת לא אשמה ולא עשית כלום חוץ מלשבת באוטו עם עור יפה וחלק. גם לא היה באופנה לדעת שאם חשבתי שלאפטרשייב שלו יש ריח טוב זה לא הופך אותי לשותפה… לא סיפרתי כי לא רציתי שההורים שלי ידעו. לא היה אז באופנה להאמין לילדות ולהגיד להן שהן יכולות לספר הכל. לא סיפרתי כי הוא ביקש יפה ובשקט שלא. גם לא חזרתי להיות הבייביסיטר שלהם.
בערב ההוא התפוצצה לי בועת התמימות והבנתי שיש לי כוח שהוא מנת חלקה של כל אישה. זו הייתה הבנה מכוננת וחשובה שהיום אני יודעת שהרבה פעמים היא מגיעה דרך סיטואציה די עקומה. למה אי אפשר לחסוך את הסיטואציה העקומה ולקבל רק את ההבנות החשובות? לא יודעת, זו שאלה טובה בכל מיני נושאים.
שיח הבייביסיטר שעלה מתוך הפוסט של רביטל ויטלזון הציף הרבה אמוציות. יש לי כלל אצבע שאומר- כל מה שמציף הרבה אמוציות סימן שהוא חשוב ומישהו רק פוצץ את הבועה הזו. אולי יצאה מוגלה אבל אפשר להתחיל לטפל. היו לפוסט ההוא הרבה הדים, של אימהות לנערות, נשים לבעלים, גברים שתמכו, גברים שכעסו והרגישו אשמים… בגלל שהשיח ברובו היה בתוך המגזר לא היו הרבה קולות מחוצה לו, אבל כן שמעתי קול אחד שהזכיר לכולנו מה שבמגזר לא נוהגים לדבר עליו, כי הוא פסול מיסודו- את הסיפור הזה של הבייביסיטר לא המציאו כמה בעלים סוטים במיוחד. יש ערוצי פורנו שלמים על 'הבייביסיטר הקטינה'. כן, זה מגעיל ברמות, לא מוסרי בעליל ועושה חשק להקיא את סופגניות החג, אבל בואו נודה רגע על האמת, כנראה שנערה צעירה וחלקת פנים היא דבר מרגש. לא נעים להודות אבל כנראה יש יצר קמאי כזה לחלק מהגברים.
בתור אישה עם עור שכבר לא כל כך חלק, בתור האמא של הילדים שבשבילם באה הבייביסיטר מלאת הרעננות הביתה, זה לא כל כך כיף לשמוע. הרבה שנים התנגדתי והתכחשתי לזה. הרי הכי יפה זו אישה בשלה עם קצת קמטים. מה, לא? הכי חשוב זו אהבת הנצח הזוגית ולמה שמישהו אותה תמורת פרצוף רענן?
בעולם שלנו ברור כבר שהקורבן לא אשם, שגבר מבוגר ובטח נשוי אין לו מה לחפש עם נערה צעירה. ששיער אפור זה מהמם ואנחנו כאן בשביל האהבה העמוקה והמחויבות ארוכת השנים, ולא מוסיפים לבית אישה צעירה עם עור מתוח על אשת נעוריך. אבל ב"דיפולט", ביצר הראשוני, כנראה שיש מקום שנמשך לרעננות הזאת. מה לעשות, זה טבע העולם ואפשר להסתכל לו רגע בעיניים בלי להיבהל. גם לא צריך להיות סוטה גדול בשביל להרגיש ככה. אפשר לדבר על טבע האדם בלי לקרוא לו 'חייתי', 'בהמי' ועוד כינויי גנאי מנמיכים. ועכשיו, התפקיד שלנו כבני אדם, הוא לזכך את הטבע, לגדול מעליו, להוסיף לו בכל דור קומות מוסריות. לפעמים על ידי נורמות חברתיות כמו בירור ושיח על 'איך הכי מתאים להחזיר את הבייביסיטר הביתה?'.
