המבקרים של מיכה גודמן לוקים בשתי רעות חולות

Goodman or Badman?

הריאיון המקיף שפורסם ב"מוסף הארץ" של סוף השבוע האחרון עם ד"ר מיכה גודמן עורר, מסתבר, הרבה יצרים כנגד האיש. בראיון פרש גודמן את משנתו, המתמקדת כיום בשתי סוגיות מרכזיות: הצורך ב"צמצום הסכסוך" בינינו לבין הפלסטינים, והצורך בהגבלת הצריכה של תרבות המסכים בכלל, והרשתות החברתיות בפרט. עמדתו בנושא השני מקובלת בעיקרה על רוב הציבור המשכיל בישראל, ולכן לא עוררה ריגוש מיוחד, אבל עמדתו בנושא הפלסטיני זכתה גם זכתה לכיסוח קטלני.

הדיאגנוזה של גודמן את הסוגיה הפלסטינית לא הייתה שונה בהרבה מזו של רוב הציבור הישראלי. הוא טען ששני החלומות האידיאולוגיים של הימין והשמאל – חלום ארץ ישראל השלמה וחלום הסדר הקבע – הגיעו למבוי סתום. אבל הפרוגנוזה (הצעת הפתרון) בהחלט הייתה שונה לטובה. הוא לא הסתפק בהרמת ידיים תבוסתנית מהסוג של "אין מה לעשות", ואפילו לא בנוסחה הרווחת בדבר הצורך ב"ניהול הסכסוך", אלא דיבר על צורך במאמץ אקטיבי ל"צמצום הסכסוך", היינו לצמצם את הפגיעה היומיומית בזכויות הפלסטינים רק למה שהוא חיוני לביטחון הישראלי, ובכלל זה גם מתן סמכויות שלטוניות רחבות ככל האפשר לרשות הפלסטינית כל עוד אינן פוגעות בביטחון הישראלי.

אפשר כמובן לחלוק על התזה של גודמן, ולטעון שהסדר הקבע והחלוקה לשתי מדינות עדיין ריאליים, או שדרישות הביטחון של ישראל מוגזמות מדי. אבל העליהום שחטף גודמן דווקא משמאל (למרות שהוא מתנגד גם לחלק משמעותי מעמדות הימין) היה הרבה יותר בוטה. הוא תואר כצבוע; כמי שרק רוצה להחליק בקלות את הסתירה בין מגוריו בכפר אדומים לבין אי הנחת המוסרית שהכיבוש מעורר בו, ולכן הוא מסתפק בצמצום הסכסוך במקום בחיסולו. הגדיל לעשות (כהרגלו) העיתונאי גדעון לוי שהצהיר בסוף המאמר שבו ריסק את גודמן לגזרים: "הנה אפוא מדוע אעדיף [על גודמן] את הלאומנים המוצהרים. לפחות הם ישרים". רוצה לומר: בעניין הפלסטיני, ואולי בחיים בכלל, תיתכנה רק שתי אפשרויות מוסריות וישרות: או קבלה מלאה של הנרטיב הפלסטיני, או לאומנות יהודית טהורה. כל ניתוח המטיל אחריות על שני הצדדים, קל וחומר כל הצעת פתרון המוגדרת כפתרון ביניים חלקי, היא נבזות שקרית ושפלה, שאפילו שיטת בן-גביר עדיפה עליה, בהיותה 'ישרה יותר'. מעניין, אגב, מה היו אומרים לוי ודומיו לו היה עיתונאי ימני כותב שהחמאסניקים עדיפים בעיניו על פלסטינים המציעים פתרונות ביניים חלקיים.

צריך להודות שבנקודה אחת בראיון גודמן אכן הרים ליריביו להנחתה. זה היה כאשר המראיין שאל אותו לגבי שתיקתו בסוגיית חאן אל-אחמר, המאחז הבדואי שמדינת ישראל רוצה לסלק, בין היתר בגלל צמידותו לכפר אדומים, מקום מגוריו של גודמן. בתשובה, טען גודמן ש"הוא עוד לא ניגש להבין את האירוע ולגבש עמדה". זו אכן נראתה כהתחמקות, שהרי גודמן כבר הספיק בשנים האחרונות לגבש עמדה בכמה סוגיות סבוכות יותר מזו של חאן אל-אחמר, וגודמן עצמו אף הודה שמדובר ב"עצלנות מסורתית". הוא בהחלט ראוי לביקורת על התשובה הזו; ביקורת שזוכרת, עם זאת, שאף אחד מאיתנו לא חף מעצלות מוסרית כלשהי, שהרי אף אחד מאיתנו  – כולל לוי ואנשי השמאל התקיפים ביותר – לא באמת מגבש עמדה ונלחם בכל העוולות הקיימות בחברה הישראלית.

לכן נדמה שמבקריו של גודמן לוקים בשתי רעות חולות: האחת – גישה רעיונית בינארית: הכל או לא כלום. הפשרנים גרועים בעיניהם מבעלי העמדה הטוטאלית הנגדית. ברוח דומה, יצא פעם המשורר יצחק לאור נגד פעילות "בצלם", בטענה שהפעילות הזו מאפשרות לכיבוש להיות נקי יותר, וממילא מפחיתה את המוטיבציה להיאבק לסילוקו. על הגישה הזו כבר פסק יהודה עמיחי את פסוקו הידוע: "במקום שבו אנו צודקים/ לא יצמחו פרחים".

אבל מעבר לתוכן הדברים, הלהט והקצף של תוקפי גודמן מסגירים כנראה נקודה נוספת: מדובר, בין היתר, גם בקנאה פשוטה. הם מתקשים לשאת את הפופולריות של ספריו ואת מעמדו הציבורי; זה שגורם לו להיות מוזמן לכנסים ברחבי העולם, לשיחות התייעצות פרטית עם ראשי ההנהגה הישראלית, ואפילו כמה דיפלומטים אמריקנים בולטים. הם אפילו לא מעלים בדעתם שמא יש קשר בין מעמדו של גודמן לבין תוכן עמדותיו: אולי דווקא מי שמכיר במורכבות הריאלית של הסכסוך נחשב יותר בעיני המדינאים שרוצים לשפר את המציאות בפועל, מאשר החולמים על פתרונות "מושלמים" כביכול, שאין להם שום היתכנות.

ריפוי בריסוק

בעקבות ריבוי מקרי "טרור היחידים" בשבועות האחרונים יצאה מערכת הביטחון בתדרוך תקשורתי, המסביר לציבור שמדובר בטרור מ"מניעים אישיים". בדיווח של הכתב הצבאי של ערוץ 13, אור הלר, אפילו פורטו מקרי הפיגועים, ולצידם הבעיות האישיות והמשפחתיות שהטרידו את המפגעים השונים.

נצא מנקודת הנחה שהמידע הזה אכן מהימן. עדיין קיימת השאלה מדוע הוא חשוב לפרסום, כלומר מה יש בו כדי לתרום לידע או להבנה שלנו לגבי הפיגועים? המשמעות היחידה שלו היא שגל הפיגועים איננו מאורגן בידי ארגון כלשהו (לפחות בשלב זה), אלא מהווה טרור 'ספונטני' של יחידים. אבל את המידע הזה אפשר למסור ביתר פשטות על ידי השימוש בביטוי הישן "טרור יחידים", בלי הצורך לציין את הבעיות האישיות מהן סבלו המפגעים.

יתר על כן: סביר להניח שגם החברים בארגוני טרור הגיעו לשם מתוקף נסיבות אישיות: קרוב משפחה שנפגע על ידי ישראל, אנשים שנפלטו ממסלול חיים נורמטיבי של קידום אישי, או סתם אנשים בעלי אישיות מיליטנטית. אם נחפור בדבר, נמצא כנראה שגם כל רוצח ישראלי היה מונע על-ידי טראומה אישית שהפכה אותו למי שהוא. אז מה? האם הטראומה של הרוצח אמורה להפחית במשהו את הזעם המוצדק שלנו נוכח מעשיו?

יתר על כן: בניגוד לטענות כאילו המסגור של "רקע אישי" אמור לסייע למערכת הביטחון ללכוד את הרוצחים בפוטנציה, גם בכך אין ממש. האם השב"כ יתחיל עכשיו לעצור ולחקור כל מי שידווח בפייסבוק על אהבה נכזבת, או על סכסוך עם אשתו? הרקע נעשה רלוונטי רק אם אותו אדם מדווח ברבים על רצונו להפוך לשאהיד, או לעשות מעשה ש"ישאיר חותם", אבל אז הוא אינו שונה מכל טרוריסט בעל מניע לאומני ישיר. המניעים האישיים גם אינם מסבירים את הופעת גל הפיגועים של השבועות האחרונים. האמנם התרבו דווקא בשבועות האלה מקרי הסכסוכים האישיים בשטחי הרשות הפלסטינית, ומדוע מתוסכלי הרשות הפלסטינית מוציאים את זעמם דווקא כנגד ישראלים יהודים, ולא על בני משפחתם ושכניהם הקרובים יותר?

אין מנוס ממסקנה שאמצעי התקשורת הישראליים, המבליטים את אותם מניעים אישיים, רוצים להפחית במקצת את חומרת הפיגועים. כאילו משנה לנפגעי הפיגועים האם נדקרו בגלל זעם דתי על פגיעה בקדושת הר הבית, זעם לאומני על הכיבוש, או זעם אישי על אהבה נכזבת.