באופן כללי אני סבבה עם מכשירי חשמל. אני מחבב את המיקרוגל שלי, למרות שהוא קצת ישן, אז הוא מחמם רק את האוכל שנמצא בצדי הצלחת. אני סבבה עם הטלוויזיה שלי, שכבר שנתיים יש בה תקלה ואם רוצים להנמיך או להגביר את הקול, סימן הווליום נשאר על המסך למשך חמש דקות. מזל שנולדו לי תאומים, וממילא אסור לי להגביר. אני לגמרי בעד האיירובוט שלי, שבינינו לא מנקה אלא רק מפזר את הלכלוך. את זה גם אני יודע לעשות. אני לגמרי חבר של המקרר שלנו, אפילו שיש לו פונקציה מעצבנת שמפיקה צליל בכל פעם שפותחים אותו, כאילו כדי להזכיר לעולם שהשמנמן שוב בא לחפש משהו לאכול.
אבל יש מכשיר אחד שהוא הרבה יותר מעוד אסופה של קבלים, שבבים ואלקטרונים. המלך של מכשירי החשמל בבית, היחיד שחייך באמת תלויים בו. מכשיר מורם מעם, מתנשא, יהיר. שופט הבג"ץ של הבית, המכשיר שעל פיו יישק דבר, או יימס דבר. המכשיר שמלווה אותי משחר נעוריי ותמיד היה האהבה הגדולה שלי. מכשיר חשמלי שהוא הרבה יותר ממכשיר: הוא חבר, הוא שותף, הוא אהבה. מכשיר שמי שהמציא אותו היה צריך לזכות בפרס נובל לחשמל אפילו שאין כזה, ובפרס נובל לשלום כי רבאק בלעדיו היו בעולם הרבה יותר מלחמות וכל המלחמות שכבר יש בעולם קורות כי אין מספיק ממנו. מכשיר שדולק אצלי בבית בלי הפסקה בערך מאזור מאי עד פברואר. טוב, הבנתם כבר שמדובר במזגן, נכון?
מוכן להתפשר על 20
אחת הסדרות האהובות עליי בשנים האחרונות היא “המתים המהלכים". הסדרה מתארת אפוקליפסה חביבה שבה וירוס תוקף את המין האנושי והופך כל אדם שנדבק בו לזומבי צמא דם שבמשך שמונה עונות רודף אחרי מי שעוד לא הפכו לזומבים. תחיית המתים, הגרסה האמריקנית. יוצא לי לא פעם לצפות בסדרה ולדמיין איך הייתי מתנהל לו הייתה פורצת אפוקליפסת זומבים. אין לי ספק שהייתי יכול להתמודד עם הגועל ועם צריכת קופסאות השימורים המוגזמת, אבל אין לי גם ספק שלא הייתי שורד יותר מיומיים, בגלל דבר אחד.
שואת זומבים מטבעה גורמת לכך שאין חשמל, כי כל עובדי חברת החשמל הפכו לזומבים (בטח גם כזומבים הם מאוגדים), ואם אין חשמל אין מיזוג. ואם אין מיזוג, סחבק בכלל לא רוצה לשרוד שואת זומבים. אני מסתכל על הדמויות בסדרה כל הזמן, ובחיי שאני בעיקר מרחם עליהם שהם צריכים לישון בחדר סגור בלי מזגן. ואני מדבר על סצנה שבה 3,000 זומבים צובאים על הבית בו הם נמצאים כדי לאכול להם את המעיים.
תמיד סבלתי מחום. משהו בטמפרמנט הגבוה גם ככה שלי, בשילוב החום של יולי־אוגוסט, גורם לכך שאם קצת חם לי אני מסוגל לריב גם עם גור לברדור. שירן הבינה את זה מזמן, ובכל פעם שאני פוצח בריב איתה, רגע לפני שהיא מחליטה אם להצטרף לעצבים היא מדליקה את המזגן. ב־95 אחוז מהמקרים, מיד אחרי שאני מקבל את מכת הקור שלי אני לא זוכר על מה רבנו ולמה. ב־5 האחוזים הנותרים היא צודקת.
אני לא רוצה לגרום למזגן הנוכחי שלי לקנא, אבל הייתי עם לא מעט מזגנים בחיי. היה מזגן מיתולוגי בבית של ההורים שלי, שהיה מקרר כל כך טוב, שעולים מברית המועצות שהיו מתארחים אצלנו מדי פעם היו מבקשים לכבות אותו. לאבא שלי, אגב, היה המשפט הגרוע בעולם בכל הנוגע למזגנים: “למה מזגן, תפתח חלון, יש אוויר טוב".
היה מזגן צבאי שהיה ישן ובעייתי עד כדי כך שהיה אסור לכבות אותו, כי לא היינו בטוחים שהוא יידלק שוב. בחורף היינו ישנים עם עוד שמיכה, ומזגן על קור. היה מזגן בסובארו DL הישנה שלי, שהיה חזק כל כך שכשהוא דלק, האוטו לא הצליח לעבור שמונים קמ"ש. היה מזגן בדירת השותפים הראשונה שלי, שפעם ביום היה נכנס להשעיה של שעתיים. לא הצלחנו לתקן את זה, מה שמצד אחד גרם לי לעצבים בלתי נשלטים, ומצד שני גרם לי להעריך את 22 השעות הממוזגות בדירה המטונפת ההיא.
הטמפרטורה האהובה עליי במזגן היא 18 מעלות. שירן אומרת שזה קר מדי, אז אני מוכן להתפשר איתה על 20 אם אני לובש קצר. עכשיו, אני יודע שזה צורך המון חשמל בטמפרטורות האלה ושחברת החשמל ממליצה לכוון ל־25. אבל רק מלראות את הפרסומות המעצבנות האלה של חברת החשמל, אני מתעצבן, נהיה לי חם ואני מנמיך את הטמפרטורות ל־17.
אני חייב לומר שמבחינתי האופציה של מזגן מחמם בחורף לא באמת מעניינת. אני מסרב להשתמש במכשיר חשמלי עילאי כל כך כדי לספק שירות שגם שמיכת צמר פשוטה יכולה להעניק. מבחינתי אפשר לייצר מזגנים שיכולים לעשות רק שתי פעולות, לקרר ולקרר מאוד.
אגב, ההדלקה הראשונה בכל שנה חייבת להיות על הטמפרטורה המינימלית האפשרית. גם כי מי מדליק מזגן בשביל יותר מ־18 מעלות, אבל גם כדי להבהיר למזגן שעל אף ההערכה הגדולה אליו, הוא הגיע לכאן כדי לעבוד ולא כדי לשחק משחקים.
הביפ הנפלא בעולם
בכל אופן, השבוע, אחרי כמה חודשים שהקשר שלנו התקרר (ראיתם מה עשיתי פה?), הגיע החמסין הראשון של האביב. יחד איתו בא זמנו של הטקס המרגש שבו אני ניגש לשלט של המזגן בסלון, נעמד מולו ברוב כבוד והדר, עוצם עיניים, לוחץ על פתית השלג המופלא הזה שמשמעותו בשפה סינית עתיקה “הולך להיות לך ממש נעים בקרוב", נותן למזגן לפלוט מקרבו את שאריות האוויר החם שנותרו בו מהפעמיים ששירן הדליקה אותו בחורף, ונותן לאוויר הקר ללטף לי את הפנים ולהזכיר לי כמה טוב היה לנו יחד.
אז בערב חם אחד השבוע, בערך בשעה שמונה, ישבתי מיוזע על הספה ליד שירן. ניצלתי רגע שבו היא דיברה בטלפון, קמתי והתקדמתי לכיוון הסלסלה שעל השולחן בכניסה. שלפתי ממנה את השלט האפור הקטן, ניקיתי ממנו את האבק שהצטבר במהלך החורף, ונעמדתי מול המזגן. אני הסתכלתי במזגן, הוא הסתכל בי בחזרה, אפילו קרץ לי בקטנה כמו שאני אוהב וממציא. שלחתי את היד לכיוון פתית השלג, לאט־לאט, ברגש, כאילו רוצה לנצור את הרגע הזה. האצבע התקרבה, העיניים נעצמו, עוד שנייה אוויר קר ילטף את העפעפיים המיוזעות האלה ואני אעבור לעולם שכולו קור. האצבע נגעה בכפתור והחלה ללחוץ אותו מטה, לאט־לאט. ואז, ממש רגע לפני הישמע הביפ הכי נפלא בעולם, שמעתי את זה. את המשפט שממנו אני חושש כבר שמונה חודשים. בהתחלה כמעט לא הבנתי מה אני שומע, אבל אז היא אמרה אותו שוב.
“מאמי, אולי תפתח חלון במקום. מזגן זה לא טוב לתאומים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
