אתן לכם דוגמה קצת קטנונית. בטח תאמרו שהיא טיפשית לחלוטין. אבל נדמה לי שדווקא משום כך היא ממחישה את העניין היטב. פעם כשצפיתי בסרט של ג'יימס בונד שמתי לב ששמה של אחת הגיבורות הוא "וספר" (Vesper), שפירושו בלטינית 'ערב'. מה פתאום לקרוא לגיבורה בשם אפלולי כזה? תהיתי, והחל מאותו הרגע בחנתי את מעשיה של הגיבורה בשבע עיניים, והיא הפכה עבורי לחשודה המיידית. אבל בד־בבד שאלתי את עצמי: האם אני מפרש נכון? אולי 'וספר' הוא דווקא שם נפוץ וסתמי במרחב של יוצרי הסרט, או הספר שעליו הוא מבוסס? ובכלל, איזו מידה של היכרות עם המשמעות הלטינית של 'וספר' קיימת אצל קהל היעד של היצירה? במילים אחרות, האם לקרוא לגיבורה 'וספר' זה כמו לקרוא לגיבור בשם 'נחש העמוני', ולהציב מעליו נורת אזהרה מהבהבת או שמדובר באיזו רמיזה דקה למתי מעט שאיתרע מזלם, כמוני, ונרשמו באוניברסיטה ללימודי לטינית?
גם כשהסרט הגיע אל קיצו, והתברר (בלי ספוילרים) שהשם בהחלט הצדיק את פירושו, עדיין נותרתי בתחושה שלא הבנתי עד תום את היצירה. לא נחה דעתי עד שחיפשתי ומצאתי שבספר המקורי של פלמינג מוקדשת פסקה שלמה להסבר משמעות השם, שניתן לגיבורה כשנולדה בליל חורף סוער. או אז ידעתי אל נכון שהחשדנות שנטע בי השם הייחודי הייתה חלק מובנה מן הסיפור, ולא פרשנות מתחכמת יתר על המידה של חובב שפות עתיקות.
יש טרנד חזק מאוד בשנים האחרונות המכונה "קריאה יחפה". איש החינוך נתנאל אלינסון ניסח אותו היטב בפוסט שהפך ויראלי לאחרונה: "לזרוק את החוברות, את הדיאגרמות, את הדפים על גבי דפים שעוסקים במילים מנחות, את ההשוואה המעייפת בין הפרשנים (החשובים!). פשוט לקנות לכל תלמידי ישראל עשרות אלפי תנ"כים וללמוד רק מהספר עצמו… פשוט לספר סיפור. כמו סבתא זקנה במדורת השבט שמעבירה את הנכסים הגדולים של השבט בשפה חיה, ברגש ועם המון תנועות ידיים".
הבעיה היא שהסבתא הזו, אם אי פעם התקיימה, לא נמצאת איתנו כבר בערך שלושת אלפים שנה. הנכסים התרבותיים שלנו הם לא סיפורים שעוברים מפה לאוזן בשפה חיה, אלא יצירות ספרותיות בשפה שהשתמרה באופן חלקי למדי, ובמובנים רבים הוכחדה על ידי אליעזר בן־יהודה.
ונכון שגם לסיפורים עצמם יש משמעות, כמו שיש ערך אסתטי לסרט של ג'יימס בונד גם עבור מי שלא דובר לטינית (באשר לספרי הארי פוטר, אגב, זה כבר טיפה קשה יותר). אבל אסור לשכוח שזוהי משמעות חלקית מאוד, מדוללת, שאין בה כמעט דבר מעושר המשמעויות והרבדים שהופך את ספר הספרים למה שהוא. שזה קצת כמו לקרוא תרגום של התנ"ך לאנגלית. ניסיתי את זה פעם, וממש הרגשתי צער עבור מי שהקריאה הזו, הקירחת ממשחקי מילים של כפל משמעות ולשון נופל על לשון, היא הקריאה היחידה שלו.
כל לימוד של תוכן חדש דורש לימוד שפה. בין שמדובר בגמרא והלכה ובין שמדובר בספרות או בקולנוע. לימוד שפה הוא תהליך שיש בו חלקים קצת מתישים, ובשלבים הראשונים יש צורך גם להיעזר בפרשנים, עד שרוכשים את הרגישות למנגינה של המילים. ורק אז, אחרי שנים של מאמץ, יכול להתרחש הקסם. רק כך יכול להיבנות גשר תודעתי בין הכאן והעכשיו אל עומק כוונתו של הכותב, האנושי או הא־לוהי, גשר שעשוי ללכת לפעמים אלפי שנים אחורה.
שלא תבינו לא נכון. יש גם יתרונות בקריאה יחפה. יכולים לקרות בה כל מיני דברים יפים, ובסופו של דבר יש חשיבות גדולה גם למבחן התוצאה, דהיינו מהי דרך הלימוד שמקרבת אנשים רבים יותר לשורשיהם התרבותיים ולאביהם שבשמיים. כך שאני לא שולל אותה בכלל, בהקשרים מסוימים. אבל כדאי לזכור שזה כל מה שהיא, יחפה. ואני, באופן אישי, מאמין שגם צפייה בסרט של ג'יימס בונד – עדיף לה שתיעשה עם נעליים.
