אני שומע מכל מי שמלמד, מגננות ועד פרופסורים: התלמידים לא חזרו מהקורונה. שנה וחצי מחוץ למסגרת הלימודים הסדירים הוציאו אותם מאיזון, והם מתקשים להתאושש. קודם כול, אנחנו מגלים שהלמידה מרחוק הייתה במידה רבה פיקציה. התלמידים לא למדו הרבה. מתברר שגם במאה ה־21, לימוד מתחולל בעיקר במגע ישיר של אדם עם אדם.
אבל במישור ההתנהגותי הבעיה קשה עוד יותר. התלמידים לא מצליחים להתרכז, קופצים בכל רגע מהכיסא, וגם מתקשים לתפקד מבחינה חברתית. מנכ"ל משרד החינוך אמר שהאלימות בבתי הספר היא פי שלושה־ארבעה ממה שהיינו רגילים. צריך לזכור שגם לפני הקורונה בתי הספר שלנו לא היו גן עדן נינוח של אדיבות מאופקת – ועכשיו תכפילו את זה פי ארבעה.
חכמינו חזו זאת. רבי יוסי בר חנינא אמר שתלמידי חכמים שעוסקים בתורה לבד בביתם מידרדרים בשני תחומים: הם מיטפשים, כלומר: לא מצליחים ללמוד היטב, והם חוטאים, כלומר: מפתחים בעיות התנהגות חברתיות (ברכות סג). זה מה שקורה עכשיו לילדים שלנו.
בימים כתיקונם, אנחנו נוטים להשמיץ שלא בצדק את השגרה. כל כך הרבה אנחנו מדברים על לשבור שגרה; הגיע הזמן שנדבר על הצורך החיוני לשגור שגרה. קוראיו הוותיקים של הטור הזה ודאי שמו לב שאני עצמי טיפוס עולץ כפרפר אביב וקופצני כסייח צעיר, אך אפילו פרא הרפתקן כמוני נאלץ להודות בערכם של הרגלים ושגרות: הם עוזרים לנו לאזן בין הצרכים השונים שלנו ושל סביבתנו. אנחנו קמים בשעה קבועה ומגיעים לעבודה באותה שעה, כי אנחנו עובדים עם אנשים אחרים, וצריך לתאם בין הזמן שלנו לזמן שלהם. מלך יכול להרשות לעצמו להתעורר רק כשמתחשק לו, כי כל האחרים יחכו לו בסבלנות. מי שאינו מלך צריך שגרה. אחרי שהרבה מילדינו חיו במשך שנה וחצי כבני מלכים, התעוררו ביקיצה טבעית ועשו מה שבא להם, קשה להם להתרגל לעולם שבו יש להתחשב בבני אדם אחרים.
השגרה עוזרת לנו לתווך בין הרצונות שלנו לבין אלו של אנשים אחרים, וגם לתווך בין סוגים שונים של רצונות וצרכים שלנו עצמנו, כדי להתמקד בדברים שחשובים לנו. לכן שגרה אינה סותרת צמיחה ויצירה, ולפעמים היא אפילו תנאי ליצירה. הסופר היפני הרוקי מורקמי תיאר איך הוא כותב ספרים: "אני קם בכל יום בארבע בבוקר, וכותב במשך חמש או שש שעות. בצהריים אני רץ עשרה קילומטרים או שוחה קילומטר וחצי, או שניהם. אני קורא קצת, שומע מוזיקה, ונכנס למיטה בתשע בערב. אני שומר על השגרה הזו בכל יום, בלי לשנות". מהרגלי השגרה הספרטניים והנוקשים הללו צמחו ספרים ססגוניים, פרועים ומלאי דמיון.
ילדים הם הכי שמרנים בעולם. הם אוהבים את השירים הקבועים שלהם, את האוכל המסוים שלהם עם האורז בצד, ואת טקס ההרדמה הקבוע. דווקא משום שהחיים שלהם מלאים בכל יום בחידושים מפתיעים, הם חייבים את השגרה, שממנה יצמחו. מי שעושק מהם את השגרה עלול לשבש עליהם את דעתם.
הרבה מילים העוסקות בתורה ובתפילה מתארות שגרה מסודרת: "שיעור" הוא קצבה קבועה של חומר לימודי, "סידור" הוא רצף קבוע ומסודר של תפילות, ו"מחזור" הוא אוסף תפילות שחוזרות על עצמן. מורי ורבי הרב יהודה עמיטל זצ"ל אהב לצטט את דברי רבי שמעון בן פזי, שכלל גדול בתורה הוא דווקא "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". דווקא השגרה של קורבנות התמיד היא העיקר, וממנה צומח כל השאר.
שגרה היא לעיתים משעממת, וגם זה בסדר גמור. ד"ר סמואל ג'ונסון, המילונאי האנגלי השנון בן המאה ה־18, כתב במילונו בערך "משעמם" (dull) דוגמה למשפט שמשתמש במילה זו: "הכנת מילון היא עבודה משעממת". ג'ונסון הקדיש לעבודה המשעממת הזו תשע שנות עבודה קשה, והפיק מילון מופתי ששימש אנגלים במשך 150 שנה.
אז כשסוף־סוף הסתיימה חופשת חנוכה המיותרת, תנו לילדינו עוד שגרה, בבית הספר וגם בבית. הם לא צריכים עכשיו ראפטינג סליחות אתגרי בנחל עקרבים, וגם לא באנג'י עם תנינים בחמת נמר. הם צריכים חורף ארוך ויציב, עם סדר יום קבוע. הם צריכים ביטחון, אמון ושקט. הם צריכים ללמוד שוב איך לאזן בין עצמם לבין העולם, וגם בינם לבין עצמם. ואם הם קצת ישתעממו, נוכל לצטט באוזניהם את הסבתות שלנו: נו, לא מתים מזה. ואולי נוסיף: חיים מזה.
