צום עשרה בטבת מתקרב והוא מזכיר לי את החמצת הכרזת האירוסין שלי. בשבוע שעבר, כזכור, פתחתי בפניכם את החלק הנאחז במיסטיקה שבי, צד שהמשפחה והחברים הקרובים סירבו להאמין שאשכרה היה. "די רביטל, באמא שלך. זה ידוע שאת מתחילה בהכי מוגזם ולאט־לאט מגזימה", "זה ידוע שמה שרביטל אומרת, תוריד 80 אחוז ואז זה יהיה קרוב לאמת", "די רביטל, נכון שלא העברת לי כמו שצריך את המתכון של הפרגית עם האורז?" לצערי הכול היה אמת. חוץ מהפרגית, עד שיש מתכון אחד שאנשים מתענגים עליו אצלי, אין סיכוי שאני מעבירה אותו הלאה. עד המתכונים.
אז הנה עוד צד, שאני מאחלת לעצמי שהיה שייך לעבר – הצד הבל"חי שבי. לאלו מקוראיי שמכירים רק מתכונים לגפילטע פיש, אסביר שבל"ח/בל"חית הם ראשי תיבות של בחור/ה לחוץ/ת חתונה. הימים ימי החנוכה. והחיוני ואני מתקרבים לקו ה"שנה חברים רשמית, מהיום שהצעת לי", "אבל לא הצעתי לך", "מהיום שעברנו מידידים לחברים", "היה כזה יום?" טוב שקט! אני כותבת את הטור.
מעט רקע: הכרנו שנים רבות קודם, היינו החברים הכי טובים, ועל היום שהבנו שיש שם משהו שהוא יותר משיחות טלפון כשהוא בנהיגה ארוכה כדי שהוא לא יירדם, באמת שבדיוק באותו יום לא הבנתי למה אנחנו לא מתארסים. ולא רק אני. גם אמא שלי, שנצפתה מכינה סידורי שולחנות. אבל ניסיתי להציג מצג שווא של אישה נורמלית, על מנת שלא אבריח אותו, והתאפקתי. בחודש הראשון זה עבד. בחודש השלישי זה כבר התחיל לקרטע. בחודש הרביעי הוא ממש הביא על עצמו את ההתפרקות כשלקח אותי לקנות כמה דברים באיקאה. מי? לוקח? חברה? לאיקאה?! אם הוא לא?? מתכווןןןן??? לעבור לגור איתה??? מי????? למה שיהיה לי אכפת איזה צבע של שידה אתה קונה, אם זו לא השידה שעליה תונח תמונת חתונתנו!
אחרי חצי שנה איבדתי את זה, והתחיל לחץ פיזי מאוד לא מתון. עכשיו באמת שאני לא צוחקת ומבטיחה לכם שגם לא מגזימה. באמת התחרפנתי. הייתי מאוהבת עד מעל הראש, ולא הצלחתי "סתם ליהנות מלהיות חברים". אני לא בן אדם של סתם. בוא נתקדם. יש לי חברה שאמורה לעבור עם המשפחה שלה דירה בסוף השנה ועוד אין לה דירה אחרת. "התחלת לחפש?" שאלתי, "לא", היא ענתה, "תמיד הדברים האלו מסתדרים ברגע האחרון". אז אני לא בן אדם שנותן לדברים להסתדר, אני מסדרת את הדברים. אם אין מקום להרשמה למשפחתון לשנה הבאה, אני פותחת משפחתון. אם אין תוכנית בת מצווה לילדה אני מכינה אחת. אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. ואם אפשר על הבוקר, כי אחרת זה גומר לי את כל המצב־רוח. ופה (אלות הפמיניזם טרם נשבו אז במפרשי נשמתי ועל כן) הייתי תלויה לחלוטין. ואפילו אם חשבתי שהגיוני שאני אציע לו נישואין, הרי שפחדתי שאז הוא יעזוב.
אחרי תשעה חודשים כבר לא היה אכפת לי שיעזוב, רק שיגיד לי לאן מתקדמים. והוא, שוב ושוב היה חוזר על אותה המילה: אני "בתהליך". ואני חשבתי לכבד את התהליך ולתת לו את הזמן שלו, אבל במקום זה, פרצתי בבכי ופצחתי בשביתת רעב. ועוד שבוע עובר ועוד אחד, ואני מרגישה איך אני מתחרפנת. אמיתי. ברמה שהתקשרתי לפסיכולוגית שלי מגיל 20 (כן, אחרי שירות לאומי, זה זמן מעולה להתחיל טיפול, שיעזור לטפל בכל הדיסוננסים שנוצרו מהרגע שעזבת את החממה והתרסקת אל המציאות. אבל זה נושא לטור אחר). ואז הגיע חנוכה. מה מושלם יותר מלהתארס בחנוכה. כל התפאורה צועקת וורט. אין על תאורת נרות להחליק את עור הפנים לתמונות רגע לפני ששוברים את הצלחת. עובר נר ראשון ונר שני, והוא, שמאז ועד היום היה איש שעומד במילתו, אכן לא אמר מילה.
שבת של אחרי חנוכה הגיעה, ואיזה בחור שיצאתי איתו פעמיים – שהספיקו לגרום לי לשנוא אותו – התארס. החיוני אסף אותי מהאוטובוס שבו נסעתי אליו לשבת, ואני ממררת "רשע וטוב לו, צדיק ורע לו". השתררה שתיקה באוטו. ורק קינוחי האף הלא מעודנים שלי הפרו את האווירה המתוחה. ואז, בלי להביט בי, הוא אמר את המשפט הרומנטי ביותר שיצא אי פעם לבחורה לשמוע: "טוב נו, נתחתן כבר". צרחתי עד לב השמיים. "באמת?" שאלתי. לא בטוחה האם האיש הותש או בחר. או שבעצם למי אכפת. במוצ"ש נספר להורים? כן. הוא חייך. ואז גילינו שמוצ"ש זה ערב עשרה בטבת. יום הקדיש הכללי, ונאלצנו להמתין עם הבשורה עוד שבוע. מה שסגר לנו שנה ביחד. "פשוט תכננתי מראש הצעה ביום השנה, סתם הרסת עם הטירוף שלך". ומאז אנחנו חיים באושר ועושר. אני, הוא והכביסה.
