נאומו המתוקשר של ראש הממשלה בנימין נתניהו הצליח לשכנע את המשוכנעים בעמדותיהם המשכנעות: מי שנגד הסכם הגרעין בין מדינות המערב לאיראן נהיה קצת יותר נגד, ומי שבעד ההסכם נהיה עוד יותר בעד. איך אמר כתבנו הדעתן נדב איל? דווקא הדברים שחשף נתניהו מלמדים על הצורך בהסכם. וכך, אנשים שלא היו מוכנים לקנות מכונית איראנית משומשת, יד ראשונה ממנהיג קנאי, מוכנים להפקיד את אמונם המלא בידי מי שקוראים להשמדתה של מדינת ישראל. לחולל רצח עם בלי להניד עפעף, זה כן. אבל לשבור חוזה? מי יעז?
הסכם הגרעין לא הביא להשמדת תוכנית הגרעין האיראנית, רק לעיכובה. בהובלת נשיא ארה"ב ברק אובמה לא רק שנחתם ההסכם המפוקפק, אלא גם התקבלה הדרישה האיראנית להצרת צעדיהם של המשגיחים על שמירת ההתחייבויות, וסבב הבידוק של המפקחים בשטח צומצם. השבוע התברר מעל לכל ספק כי טענת "הפיתוח האזרחי" היא שקר מוחלט, וכי הקדמה הטכנולוגית של הרפובליקה האסלאמית־קיצונית צועדת במסלול ברור לפיתוח גרעין למטרות לחימה. כל העשרות האורניום וסיבובי הצנטריפוגות לא באו לעשות לאף ישראלי נעים בגב. אם האיראנים מקפידים לעת עתה להישמע למגבלות ההסכם, הם עושים זאת מתוך מניע הישרדותי־כלכלי בלבד, ולא משום שנטשו את שאיפות ההשמדה שלהם, או שלחו לגריסה את ההישגים הגרעיניים שהפיקו עד לפני שלוש שנים. הם בסך הכול מרוויחים זמן. לתוכנית הגרעין שנשמרה היטב עד ינואר הם ישובו בעתיד, הפעם מתוך עמדה כלכלית מוצלחת יותר, ועם אפשרויות פיתוח קרובות יותר ליעד.
את הלוקש הזה כבר בלענו בלי מלח בהסכם אוסלו, כשערפאת לא היסס לקרוץ לסביבתו שנסיגה של ישראל פשוט תמקם אותו בעמדות נוחות יותר על גבולותיה, ומשם אפשר להמשיך. לא, לא את תהליך השלום, וגם לא את בניית המדינה הפלסטינית. להמשיך את "ההתנגדות", את הרצחנות הג'יהאדיסטית, את הטרור.
הסכם הגרעין, שמאפשר לאיראנים להתפתח בתחום כל עוד ישמרו מרחק שנים סביר מייצור פצצה, משול למתן סכין קצבים חלוד בידי רוצח מועד. הסכין אולי לא כשר כרגע לפעולה אלימה ולא יכול להסב נזק מרשים דיו, אבל בהזדמנות הראשונה ישמח המועד להשחיז את הלהב, ולדקור הכי עמוק שאפשר.
זרועם הארוכה
אולם הנזק של הסכם הגרעין הוא הרבה יותר ישיר ומיידי. לא צריך לחכות ליום שבו איראן תתעורר עם דוּדה לפיצוחים. מרגע חתימתו, ההסכם לא רק מאפשר לה התקרבות לגרעין במסגרת של לגיטימציה בינלאומית, הוא גם מעניק לה גישה לכספים שמופנים נגדנו.
אכן, לאזרחי איראן מגיעה התאוששות כלכלית, אבל כמו במקרים רבים אחרים של שלטון אסלאמי קיצוני, הכספים משמשים את המשטר ליעדים שונים לגמרי מהרווחה של אוכלוסיית הרפובליקה. איראן, השואפת לשלטון עוטף ישראל, מחזקת קיני טרור בסוריה, בלבנון ובעזה – חזבאללה, חמאס, ועוד רבים ורעים – והיא גם פועלת להתארגנות דומה בכיוון ירדן. מבחינתה, אחרי שתיצור מעטפת טרור כזו, יגיע יומה להשתלט גם על ישראל עצמה. שנות הסנקציות הכלכליות נגד איראן עבדו לטובתנו, משום שמשטר האייתוללות כרע תחת נטל ההוצאות. כשהמערב מתדלק אותו, הוא מספק משאבי טרור לגרורות ששלח נגד המערב ונגדנו.
ישראל, על כל אגפיה הפוליטיים, אמורה לחבק בחום את הממצאים ולדרוש מהקהילייה הבינלאומית הרבה יותר מאשר רק הסברים או תיקונים כירורגיים בהסכם הקיים. היא צריכה להילחם למען איומי סנקציות מקיפים הרבה יותר, שמתייחסים גם לפעילות טרור על כל אגפיה. כשמדינות המערב תוקפות את ישראל על כך שטרם הגיעה להסכם שלום עם הערבים השוכנים בתוכה, מותר לדרוש מהן לדאוג שאלה לא יוסתו ויהפכו לזרוע ארוכה של מחריבי מדינות. קונבנציונלית או לא, לאיראן הרי לא באמת אכפת באיזו דרך היא משמידה את כוח העמידה של ישראל. גם לנו, למען האמת.
האיש שלנו מבת־ים
לעולם יש דרך מעניינת לחבר חיבורים ולסגור מעגלים. השבוע בט"ז באייר מלאו 47 שנים לעלייתם של הוריי מארגנטינה לישראל. זוג צעיר עם שלושה ילדים והיריון התחלתי – ההיריון שלי – ירדו בנמל חיפה וקראו מולדת לארץ שלא ראו מעולם.
סמטת התבור הבת־ימית שהתגוררנו בה רוב שנותינו כאן יצאה מהרחוב הראשי של השכונה, רחוב אלי כהן. "האיש שלנו בדמשק" הוצא להורג באותו תאריך בדיוק – ט"ז באייר – שש שנים קודם לכן. בתחילת הרחוב עוד עומד הבניין שבו התגוררה אלמנתו עם ילדיה, לפני שעזבה את העיר. כשהיינו עוברים שם, האחים הגדולים שלי היו מצביעים לפעמים על הבית ולוחשים שכאן גר פעם המרגל האגדי, שלזכרו שונה שם הרחוב מ"התחייה".
הקשר הרגשי שלנו לאלי כהן לא הסתיים בזה. האיש והאגדה הרי חלק איתנו גלגול יבשתי דומה: את הכשרתו לתפקיד הריגול הוא עשה בארגנטינה, בשכונה המוסלמית של הסורים והלבנונים, הסמוכה ממש לשכונה שבה גרה משפחתי – שכונת היהודים ממוצא סורי ולבנוני. את שירותו התחיל וסיים באופן קשה וטרגי בארץ הולדתם של סביי וסבתותיי.
מטבע הדברים הסתקרנתי לחקור את דמותו ואת עשייתו. במשך כמה חודשים קראתי כל מה שמצאתי על אודותיו, חקרתי ושאלתי וכתבתי הכול. אולם כשביקשתי להתקרב לארכיוני המוסד, הדלת נסגרה בחדות. אחד הבכירים שם הבהיר בחיוך נעים: העשייה של אלי כהן הייתה משמעותית כל כך, שגם היום, כחמישים שנים אחרי שהוצא להורג באישון לילה, הדברים עדיין חסויים.
כהן, שהגיע כאלמוני כמעט לדמשק, הפך בתוך פחות משנתיים לאחד המקורבים ביותר לנשיא סוריה, תוך שהוא טווה בתבונה רבה את דרכו לצמרת הביטחונית והמדינית. על אף שגם בזהותו הבדויה – כאמל אמין ת'אבת – כהן לא היה כלל אזרח סורי, הוא ביקר בבסיסים צבאיים ובגבול סוריה־ישראל (הגולן שלנו היום), והפך לבן בית באלפיון העליון של ההנהגה בדמשק. קשה לשער את עוצמת ההלם שחשו מי שנתנו בו את אמונם המלא, פתחו עבורו שערים כמעט לכל המידע המסווג שלהם, ופתחו בפניו נתיבי ביטחון שאף אזרח לא הורשה להתקרב אליהם. הדיווחים שהעביר משם הפכו את התמונה בגולן במלחמת ששת הימים, והשתילים שנטע הפריחו חממות מודיעיניות שלא ניתן לעמוד על טיבן עד היום.
השבוע, בתזמון מדויק, קיבלנו טעימה נוספת ממלאכתם המדהימה של טובי בחורינו מעבר לגבולות הארץ. אלה ששפר גורלם ושבו לביתם בשלום, ישבו השבוע בסלון, צפו בראש הממשלה וחייכו, בלי יכולת להוציא מילה ולגלות לנו שהם, הם היו שם.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
