מי שלא ראה שמחת בית "תקווה חדשה", לא ראה שמחה מעושה מימיו. זה אחר זה פיזזו על הבמה הח"כים הכלנתרים של המפלגה בתנועות ריקוד מופגנות ומגושמות. הנה שרן השכל מתנודדת מצד לצד במחול סוער, צביקה האוזר בצעדי סמבה, מיכל שיר מוחאת כף בקצב, זאב אלקין קופץ מעלה מטה. מוכרחים להיות שמח. אפילו יועז הנדל מתנועע ברומבה, בלי מסכה ועם ילד על כתפיו, תכסיס נבוכים ידוע: זה לא אני, זה בשביל הילד.
האירוע: "ועידת היסוד" של המפלגה. כרמל שאמה־הכהן, ראש עיריית רמת־גן וכיום חבר "תקווה חדשה", מזמין לבמה בקול נרגש: "חבר ותיק של כולנו, חבר אמת של כולנו, השַׁמש שלנו. סגן ראש ממשלת ישראל, שר המשפטים… המנהיג האמיץ והנחוש ביותר כיום בישראל: יושב ראש מפלגת תקווה חדשה, גדעון סער".
נאומו של "המנהיג האמיץ והנחוש" היה דרמטי לא פחות. "אנחנו רק בתחילתו של תהליך עמוק שיעצב מחדש את המפה הפוליטית והאלקטורלית בישראל", הוא מבשר לקהל. הקמת המפלגה היא אירוע היסטורי, הוא מסביר. היא נועדה "להציל את ישראל, שנחטפה למען אינטרסים אישיים של אדם אחד… כדי להציל את ילדינו משעבוד עתידם… איזה דבר גדול עשינו למען עמנו. שינינו ביחד את המציאות. הצלנו את המדינה, כפשוטו".
הפאתוס המוקצן הזה – "חטיפה", "שעבוד", "הצלה" – מלווה בשנה האחרונה את גדעון סער דרך קבע. כשעבר התקציב, למשל, הוא צייץ: "בנחישות, מול מפל הסתה וכזבים, מבול של צרחות וגידופים, עברו תקציב המדינה וחוק ההסדרים במלואם. נכשלה מזימת האופוזיציה לגרור את ישראל למערכת בחירות חמישית. התרחקנו מהתהום".
תמוה הדבר, מה היה מיוחד כל כך בתקציב, להוציא התרגשותו המדאיגה של שר המשפטים? "מפל הסתה וכזבים" ו"מבול של צרחות וגידופים" הוא מכנה ביקורת שגרתית של האופוזיציה, שהפעם הייתה אפילו מדויקת ומדאיגה מבדרך כלל, שכן עיקרה נגע לכניעה התקציבית והשלטונית לרע"ם. גם תיאור עבודת האופוזיציה כ"מזימה לגרור את ישראל למערכת בחירות" מעורר דאגה. האופוזיציה הרי מנסה, באופן הגלוי והידוע ביותר, להפיל את הממשלה ולהגיע לבחירות. זה ייעודה. כששר המשפטים מתאר את עבודתה הפרלמנטרית הזאת כ"מזימה" ובחירות כ"תהום", הוא חושף תודעה אנטי־דמוקרטית מובהקת.
אם בדמוקרטיה עסקינן, נזכיר גם שסער מקדם שתי הצעות חוק רלוונטיות. הראשונה נועדה למנוע הקמת ממשלה ממי שעומד נגדו כתב אישום, ועניינה כמובן נתניהו. השנייה נועדה להגביל כהונה של ראשי ממשלה באופן כללי. סער סבור שמדובר ב"עיקרון חשוב בבסיס התפיסה שהשלטון יפעל לטובת האזרחים במקום למען עצמו ושרידותו". אבל הטענה הזאת איננה מתחום ההיגיון (מדוע שראש ממשלה מושחת לא יפעל למען עצמו בכהונתו הראשונה או השנייה?) ואיננה מגובה בדבר, להוציא הערתו המציאותית של "סגן ראש הממשלה" כי "ראש ממשלה בישראל יכול לכהן עד אינסוף".
שני החוקים הללו מוצגים כעקרוניים, ואכן כך: הם באופן עקרוני אנטי־דמוקרטיים. בדיוק משום כך הם אינם קיימים בשום דמוקרטיה פרלמנטרית הדומה לישראל. ההישג העיקרי שלהם הוא העברת כוח שלטוני מהציבור לפקידות המשפטית במקרה האחד, וצמצום זכות הבחירה של הציבור באחר. הרטוריקה הנסערת של סער תמוהה במיוחד כשנזכרים שבעצם נתניהו כבר איננו ראש ממשלה, בלי החוקים הללו.
ככל שנחשפים יותר להפלגות ולהגזמות בדברי סער, נראה שהוא מאמין באמת ובתמים בכך שהפניית העורף שלו לימין ומסירת המדינה לניהול השמאל, מערכת המשפט והערבים, הצילו את המדינה. סער משוכנע שעוד כהונה של נתניהו, מי שרשום לזכותו העשור הטוב ביותר בתולדות ישראל, תהיה סוף הסיפור. "תהום".
הניתוק הזה מהמציאות מבוסס על תודעה שמלאה כל כולה רק באדם אחד: בנימין נתניהו. הוא עבור סער שורש כל הרע בעולם. השפעתו מאגית, אוניברסלית, קוסמית – "עד אינסוף".
האופוזיציה מנסה להחליף את הממשלה, וכשסער מתאר את עבודתה הפרלמנטרית הזו כ"מזימה" ואת הבחירות כ"תהום", הוא חושף תודעה אנטי־דמוקרטית
תנאי כניסה
לצד הטרללת נוסח הפגנות בלפור הזאת, מעניין לראות שסער עדיין מתעקש שהוא איש ימין. ב"ועידת היסוד" הוא אף בישר ש"הצלנו את הכבוד של המחנה הלאומי בישראל, שפסע ברובו בעיניים עצומות אחרי החלילן מבלפור". מאגיה, כבר אמרנו.
אלא שהמחנה הלאומי כנראה עודו מכושף, משום שבגובה הפאתוס, ההיסטריה והפרנויה של סער, מתחרה רק נומך העמודות של תקווה חדשה בסקרים. אבל סער פחות מתרגש. "לא תצליחו לשבור את כוח הרצון שלנו", הוא מצהיר. "אנחנו נשנה את הפוליטיקה הישראלית", הוא מבטיח, וממשיך במכירת החיסול של המחנה הלאומי ומסירת מוקדי הכוח השלטוניים לשמאל ולערבים.
מכירת החיסול בהחלט בעיצומה. למשל, סער ויתר כליל על כל הבטחותיו הגדולות לריסון מערכת המשפט. הוא שר חלש אפילו יותר משהייתה איילת שקד, מכיוון שאין מאחוריו ציבור, מפלגה או קואליציה. מבחינה מקצועית הוא עושה דברה של המערכת המשפטית, מבחינה פוליטית הוא תלוי בחסדי המחנה הלא־לאומי. "חבר האמת" שבוי פוליטית בדיוק כמו בנט, וכמותו הוא מנסה באופן נואש לייצר "קהל חדש" למפלגת המשוריינים שלו.
סער ובנט עתידים לגלות שלירדן יש שתי גדות, אבל להם לא נותרה אף אחת. הם נטשו מחנה אחד, ולא יתקבלו בשני. השבוע עניתי בטוויטר לברק רביד, שביקר את בנט על שנשמע לו כמו נתניהו. רביד הגיב: "אני מסכים שמדובר בחיקוי דהוי של האורגינל". וזו האמת שרביד חושף: בנט וסער מוגנים על ידי מי שבז להם. החיבוק הזמני והמנצל של השמאל מסתיר זלזול תהומי. השמאל סולד מהם על שהיו ימנים, על האופורטוניזם שלהם ועל כישלונם הפוליטי. הם שימושיים אבל לא רצויים, ולשימוש בהם תאריך תפוגה מיוחל.
בסוף הדרך, התקווה החדשה האחרונה של מי שנטשו את המחנה הלאומי תהיה לחסות בצילו של יאיר לפיד. וכשיגיעו אליו להתחנן על שריון עתידם הפוליטי במפלגתו, הוא יבחן אותם לפי שני פרמטרים מרכזיים: האם הם מביאים בוחרים, והאם הם מוכנים לפזז בשבילו על הבמה, בקפיצות מעלה מטה, מחיאות כפיים וצעדי סמבה ורומבה. בזה לפחות השַׁמש של תקווה חדשה צודק: בפוליטיקה הישראלית אכן התחולל שינוי עמוק.
