תמונה של ילדה קטנה תרעיד את הלב יותר מכל דו"ח עב כרס עם טבלאות ואקסלים, לא צריך להיות יחצן מקצועי כדי להבין את זה. הפער הזה שבין הכללי לפרטי הוא הסיבה לכך שאתגר ההגנה של מדינות המערב על מדיניות ההגירה שלהן הופך מורכב יותר ויותר.
כך גם בהקשר הישראלי. השכונות בדרום תל־אביב ממחישות את תג המחיר של החזקת עובדים זרים או מסתננים בארץ חמדת אבות: אלימות, פשיעה, עוני והזנחה. תג המחיר הכלכלי נופל על כתפי מערכות השיטור, החינוך והרווחה, ותג המחיר החברתי על קהילות ישראליות שאיתרע מזלן להתגורר סמוך להם ולחיות בפחד מתמיד. גם המהגרים עצמם סובלים. רובם לא מצליחים להתערות ולהשתלב בהוויה הישראלית, גם לא בחלוף שנים ארוכות.
למרות שהתמונה הגדולה בהירה למדי ועגומה למדי, המצלמות תמיד יתעכבו על תמונות אנושיות קטנות כמו זו של דניאל, בתה של קולטידה האיטסונג – אזרחית הפיליפינים שנישאה לישראלי ואשרתה פגה לאחר מות בעלה. סיפורה של הילדה עלה לכותרות השבוע לאחר שתלמידי בית הספר שבו היא לומדת, יצאו להפגנה למניעת הרחקתה של האם מן הארץ. ארגוני הסיוע פצחו בקמפיין מתוקשר וזכו לקשב תקשורתי נרחב. הנפש היהודי ההומייה מתקשה לעמוד מול עיניים של ילדה.
הוויכוח הפוליטי בישראל לא שונה במהותו מזה המתנהל במדינות באירופה המתמודדות עם הדילמה. הטיעונים – עם דגש לאומי או ליברלי – לקוחים לרוב מתחום הפילוסופיה הפוליטית. מדינות שבהן הגישה הלאומית דומיננטית יותר, נוקטות אמצעים ומנגנונים שונים המצמצמים את היקף כניסת הזרים לשטחן, וגם מקשות על מי שנכנס לקבל מעמד חוקי. כך למשל, ישראל הקימה גדר מול גבול מצרים ומשחקת בחתול ועכבר מול בג"ץ במאמצים לבסס חקיקה שלא תעודד הגירה בלתי חוקית לתחומה; אוסטריה, סלובניה והונגריה הקשיחו את חוקי ההגירה; איטליה חתמה עם לוב על הסכם בלימת הגירה עוד באפריקה; אוסטרליה ואיטליה מונעות פיזית מזרים להיכנס לשטחן, ומפעם לפעם מתפרסמים סיפורים קשים על מסתננים הטובעים בים סמוך לגבולותיהן. מאידך גיסא, מדינות כמו גרמניה, קנדה, צרפת ועוד מנהלות מדיניות הגירה ליברלית מרחיבה, שבמרכזה שיח זכויות הפרט ותמיכה באמנות בינלאומיות המעודדות רב־תרבותיות והנמכת גבולות וגדרות.
יוסי ברדא מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן שאל שאלה מקורית ומעניינת: מהי טובת הילד בסיפור הזה? לכאורה – יגידו רבים באופן אינטואיטיבי – ברור שהעמדות הליברליות חופפות לטובת הילד. אולם האם באמת תמיד עדיף לילד של מסתנן או עובד זר להישאר במדינה שאליה היגרו הוריו? את ההנחה הזאת, שמפומפמת בכל הקמפיינים של ארגוני הסיוע לזרים, ביקש ברדא לבחון בכלים מדעיים.
בעבודת הדוקטורט שלו, שנערכה בהנחיית פרופ' יפה זילברשץ ופרופ' זהבית גרוס, איתר ברדא עשרות מחקרים אקדמיים ממדינות שונות, כולל ישראל, שעסקו במאפייני הקליטה של ילדי מהגרים במדינות מערביות. דרכם ניסה לברר מהי טובת הילד, לא רק מבחינת הזכויות המשפטיות, אלא גם מנקודת מבט פסיכולוגית וחינוכית.
התוצאות מפתיעות: ההנחה שלפיה הישארות במדינה מערבית משרתת תמיד את טובת הילד, איננה מבוססת בעליל. קבוצת מחקרים אחת מראה כיצד ילדים למשפחות מהגרים חווים קשיים ניכרים בגיבוש הזהות העצמית שלהם בשלבים שונים של ההתפתחות האישיותית; ילדים רבים חווים פגיעה במסוגלות העצמית, קושי בפיתוח חוסן נפשי והתמודדות עם מצבי לחץ או משבר, ויחסים טעונים עם ההורים.
הסיבות מגוונות. מחקר בלגי משנת 2011 הצביע על מקרים רבים שבהם הזרים מרוכזים בשכונות מצוקה, סובלים מתנאי מחיה קשים, וחשופים לאירועי אלימות הפוגעים בהם פסיכולוגית, מנטלית והתפתחותית. הילדים שנדגמו במחקר אופיינו כבעלי פגיעות קוגניטיביות והתנהגותיות.
במחקר שנערך בשנת 2017 בישראל צוטטו ילדי זרים באמירות כמו "מתרחשים שם דברים שלילד כמוני אסור לראות, כמו זנות ומכירת סמים", "בשכונה ראיתי אנשים שלוקחים תרופות מסריחות, בסיגריות וגם בבקבוק, זה נראה לי ממש מפחיד", ו"השכונה הזאת לא טובה בשבילי, יש בשכונה מלא משטרה, בעיקר בלילה".
הנתונים נחשפים
הבעיה איננה רק המגורים בשכונות מצוקה. לא פעם ילדי הזרים חווים תלישות וחוסר שייכות תרבותית בעקבות חוויית ניכור מצד החברה המקומית. במחקר ישראלי משנת 2016 דיווחו מדריכים שפעלו בקרב ילדי זרים, כי הילדים חווים גזענות וסופגים קללות מצד שכניהם הישראלים, ומגיבים בניתוק והתרחקות. במחקר אחר משנת 2017 דיווחו ילדי זרים על אמירות כמו "הם אומרים לי יא שחורה, את לא אמורה להיות פה", "אל תדברי איתנו", ו"אפילו המורים היו גזענים כלפיי". תחושות הניכור והתלישות מתעצמות כשהדת, התרבות או המראה של הילד מובחנים, והוא סובל מגילויי גזענות. אפילו מורים בבתי ספר שבהם לומדים ילדי זרים, תופסים לא פעם את הילדים כאורחים זמניים ולא מעניקים להם את הקשב והטיפול המיטביים.
זירה נוספת שבה חווים ילדי זרים מצוקה היא ביחס עם הוריהם. הורים המתמודדים עם הישרדות כלכלית עובדים שעות רבות, מה שגורם לילדים לפתח חרדות נטישה. קצב ההסתגלות לסביבה – השונה בין ההורים לילדים, בדגש על שליטה בשפה – יוצר פער מנטלי, ולעיתים הילדים חווים עליונות על הוריהם, והסמכות ההורית נפגעת.
מחקר שנערך בשנת 2009 באנגליה גילה כי קשר לקוי עם ההורים הוביל לדיווחים על התפרצות תסמיני סכיזופרניה בשיעור גבוה פי תשעה בקרב ילדי זרים בהשוואה לילדים מקומיים, כמו גם הפרעות שינה ואכילה, ותוקפנות. בשנת 2012 מצא מחקר ישראלי שהנוכחות המועטה של ההורים בחיי ילדיהם מגבירה משמעותית תופעות שוטטות וחשיפה לעבריינות. במחקר שנערך בשנת 2013 בבלגיה ובדנמרק בקרב ילדים פליטים, נצפתה פגיעה בלכידות המשפחתית וביחסים עם ההורים בשל ריחוק רגשי והיעדרות הנוכחות ההורית. הפער בין תרבות המוצא לתרבות במדינת היעד, בין היתר בדרכי ענישה מקובלים של הורים את ילדיהם, מחולל עימותים רבים; במחקר, שנערך בנורווגיה בשנת 2016, עלה שסמכות ההורים נפגעת והילדים חשים כלפיהם בושה, כעס ודחייה.
מחקר ישראלי משנת 2016 התמקד בגיל הרך. האינטראקציה המצומצמת עם ההורים משפיעה על המסוגלות העצמית, על גיבוש זהות האני ועל החוסן הנפשי של הילדים. ילדים רבים בגיל זה שוהים במעונות יום לא מפוקחים. 37% מהילדים שוהים בהם עד חצות הלילה ו־13% מהם נשארים ללון שם. מעונות אלו מאופיינים בהזנחה, ובתדירות נמוכה של קשר עין בין המטפלות לתינוקות. אחת התוצאות היא שיעור כפול של ילדי זרים שנקלטים במסגרות החינוך המיוחד בהשוואה לממוצע הכללי.
ילדים למשפחות מהגרים חווים קשיים בגיבוש הזהות העצמית בשלבים שונים של ההתפתחות. אחרים חווים פגיעה במסוגלות העצמית וקושי בפיתוח חוסן נפשי
לא מעט הורים לילדים כאלה המתארחים במדינות מערביות, מעדיפים שהילדים יחזרו למדינת המוצא כדי ליהנות מהמעטפת המשפחתית. שיקול נוסף הוא תרבותי: הם רואים את ילדיהם סופגים תכנים מערביים הכוללים מתירנות וזלזול במסורת ובכבוד המבוגרים, הפוגעים במבנה המשפחתי המסורתי שאליו התרגלו בארצות המוצא.
המחקר של ברדא הובא בבקשת הצטרפות לבית משפט שהגיש "המרכז למדיניות הגירה ישראלית" בתיק אחר שעסק בזרים. ברדא מדגיש שרוב המחקרים נערכו בידי חוקרים ליברליים או ארגוני זכויות אדם, שלא ציפו לתוצאות הללו. במקרים רבים טובת הילדים מחייבת דווקא השבה של הילד למשפחה המורחבת ולקהילה שהותיר מאחוריו במדינת המוצא, בכפוף כמובן לכך שלא מדובר באזור לחימה ושזכויותיו הבסיסיות יישמרו. הבעיה היא שהאג'נדה של ארגוני הסיוע חזקה ומושרשת כל כך, שאין במחקרים הללו קשר סיבתי בין הממצאים להמלצות, ואף לא מחקר אחד בוחן ברצינות את האפשרות להשיב את הילדים למדינות מוצאם לשם הגשמת טובתם.
המעמד מחייב
"השר לשירותי דת מתבקש לשקול האם ראוי הדיין לכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול, ולמצער, לזמנו ללשכתו ולנזוף בו נזיפה חמורה על התנהלותו". את הדברים החריפים הללו כתב נציב תלונות הציבור על השופטים, השופט בדימוס אורי שהם, על ראש מועצת הרבנות הראשית הרב יצחק יוסף. הרב יוסף, כך עולה מדברי הנציב, לא הפנים את משמעות הנשיאה בתפקיד ממלכתי כרב הראשי לישראל. הוא מתנהל בתפקידו כמו מנהיג של תנועה פוליטית ולא כמי שעומד בראש מערכת שיפוטית ממשלתית.
התלונה הגיעה ללשכת הנציב בגין כינוס חירום שהפיקה לשכת הרב יוסף, שאליו הוזמנו דייני מערכת בתי הדין הרבניים. לשכת הרב פרסמה מודעה גדולה "הדוחה מכול וכול את היוזמה המסוכנת של המשרד לשירותי דת להרס הכשרות והיהדות בישראל, אשר מטרתה הסופית היא ביטול זהותה היהודית של מדינת ישראל וחיסול המוסד הרבני בישראל". על המודעה התנוססו שמותיהם של דיינים מכהנים רבים.
בחקירה שערך הנציב התברר שהדיינים שהוזמנו לכנס מצאו עצמם בין הפטיש לסדן. ראש המערכת שבה הם עובדים הזמין אותם לאירוע פוליטי, וחלקם התקשו לסרב. אבל זה לא השיא: "מהתגובות לתלונה עולה תמונה עגומה, שבה מתפרסמת הודעה הנושאת את שמם ותוארם של דיינים, אשר חלקם לא השתתפו בכינוס החירום, וכולם מדגישים כי לא נתנו את הסכמתם לפרסום ההודעה הכוללת את שמם ותוארם". לא ייאמן.
אגב, הרב יוסף לא טרח להגיב לפניות הנציב.
ח"כים מהמפלגות החרדיות מלינים על הפגיעה שגורמות רפורמות כהנא למוסד הרבנות הראשית, אלא שבתחרות על "הפגיעה במוסד הרבנות", איש אינו יכול להתחרות ברב יצחק יוסף. מאז מונה לתפקידו לפני כשמונה שנים, אני מתקשה להיזכר בהתבטאות אחת או החלטה אחת שלו שהוסיפה כבוד לתפקיד, שאליו כנראה לא היה מגיע לעולם אם לא היה נולד למשפחה הנכונה.
