"זה בסדר. היא הבת שלי". המילים יצאו לי מהפה בלי שהתכוונתי, בלי שהספקתי לחשוב על זה. בלי שום סינון. זה היה ביום של הבחירות, אני כבר לא זוכרת אילו בחירות בדיוק, אבל את אירועי היום הספציפי הזה קשה לי לשכוח.
היה יום יפה בחוץ והילדים שמחו שיש שוב, ככה סתם, יום חופש. אני התארגנתי לקיים את מצוות היום בבית ספר "רימון" הסמוך לביתנו. כשיצאתי לכיוון בית הספר, לילוש ומאיה החליטו שהן גם באות.
נכנסנו לבית הספר, מצאנו את הכיתה שלנו וחיכינו עד שהגיע תורנו. אני נכנסתי ראשונה והן אחריי. פתאום שמעתי מאחורי גבי את השומר אומר ללילוש- "היי… לאן את?". הספקתי להסתובב וראיתי אותה נבוכה. ידעתי כבר מה עובר לו בראש ואני יודעת שגם לילוש ידעה. ידענו שהוא שואל את עצמו מה הקשר של הילדה הזאת אליי. איך ייתכן שיפהפייה כהת עור מצביעה עליי במענה לשאלתו ואומרת "אני איתה"?
לילוש היא הבת של נדב, לא שלי. והשומר הזה בעצם הניח את האצבע על הדבר המוזר הזה, הלא טבעי הזה שמתרחש בחיים שלנו מדי יום. זה הרגיש כאילו הוא צועק במגפון, קבל עם ועדה "היא לא שלך!".
"היא הבת שלי" אמרתי לו בבטחון. השומר הנהן והסית את מבטו.
נכנסנו פנימה והסברתי לבנות במי אני בוחרת ולמה. עשינו סלפי מאחורי הפרגוד, יצאנו משם ורק אז התחיל לחלחל לתוכי המשפט שאמרתי בלי להניד עפעף- "היא הבת שלי".
יכולתי פשוט להגיד "זה בסדר, היא איתי". הרי זה מה שלילוש בחרה לעשות. השומר היה מכניס אותה. אבל זה לא מה שעשיתי. אמרתי בקול רם, שהיא הבת שלי.
יצאנו מבית הספר וצעדנו לעבר המכולת תוך שהבנות מפטפטות ביניהן. הן נכנסו לקנות ממתק וכל הזמן הזה הייתי שקועה עמוק במחשבות שלי. האם אני שקרנית ממש טובה? האם אני מאלה ששולפים שקרים מהמותן? האם התכוונתי בכלל לשקר? ואם שיקרתי – אז בשביל מי? מה ייצא לי מזה?
לא ציפיתי שלילוש תצביע עליי ותגיד "זאת אמא שלי". הרי יש לה אמא ואמא יש רק אחת. לילדה הזאת תמיד תהיה רק אמא אחת וזה הדבר הכי חשוב בעולם. מצד שני, זה שהיא יודעת שאני לא אמא שלה לא אומר שאני פטורה מלהתייחס אליה כמו אמא.
אני כבר ארבע שנים מגדלת אותה, מחצית מחייה. כשהיא צריכה עזרה בשיעורי בית- אני עוזרת. כשהיא צריכה חתימה על אישור לטיול- אני חותמת. כשצריך לקנות לה פנס- אני קונה. כשהיא לא מוצאת טייטס- היא לוקחת לי. אני מכבסת לה. אני מבשלת לה. אני לא מרשה לה ללכת לבד לקניון כשאבא שלה בעבודה. אני מבקשת ממנה לרחוץ כלים. אני דואגת לה כשהיא עצובה או חולה. אני מסרקת אותה.אני עושה הכל כמו אמא. פשוט, עד שהשומר שאל "לאן את?", אף פעם לא חשבתי עליה במונחים של שייכות. הרי היא לא דומה לי. לא ילדתי אותה. אבל היא שלי. וזה הכל.
