אנחנו חייבים להרחיק את זה מאיתנו. חייבים. כי זה כואב מדי, מחריד מדי, בלתי נתפס. ואם אי אפשר להרחיק, אז לפחות להכניס למשבצות רציונליות, שיהיה היגיון בעולם הזה. אז כשמתרחשת תאונת דרכים איומה, אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו בכלל לא עוברים בכביש הזה; וכשמישהו נפטר ממחלה קשה, אנחנו מספרים לעצמנו שזה רק בגלל הסיגריות והאוכל המהיר; וכשיש פיגוע אנחנו מדברים על מניע אישי. כי ככה זה יותר הגיוני, יותר אנושי. כי גם בישראל מוכת הטרור דחוף לנו מאוד לבדוק את סיפור חייו של כל טרוריסט במתקפת בודדים. זה שאשתו עזבה אותו וזה שאיבד מקור פרנסה, וההיא שההורים הכריחו אותה להתחתן עם האיש הלא נכון.
כבר לא מדובר בסתם גזענות של ציפיות נמוכות השמורות לערבים. זו התעקשות ישראלית לעצום עיניים חזק־חזק כדי שהמפלצת לא תמצא אותנו יושבים חשופים, ממתינים בפסיביות מופגנת לגל הטרור הבא. פירוט המניע האישי מאחורי כל פיגוע כאילו בא לומר: הרוב הערבי בסדר. החבר'ה שחיים לצידנו ובתוכנו בכלל מחבבים אותנו. הם רק אומללים – פעם מהכיבוש, פעם מהחיים האישיים – אבל יש היגיון ויש משבצת ויש איך להסביר. כי בעולם המתקדם שלנו, טרור לשם טרור, רצחנות מבוססת אידיאולוגיה, הם בלתי נתפסים, בלתי אפשריים. ואם אפשר על הדרך לאתרג את ממשלת לפיד־בנט, להסיר ממנה אחריות ביטחונית, אז בכלל טוב. דקירה פה, דריסה שם? זה רק משבר קטן וזה חולף. ואולי שַדָּר התוכן המעוות הזה נהיה קצת עייף.
נראה שאין מנוס מלהזכיר שוב שברוב העולם, שיברון לב פותרים עם קופסת גלידה טובה, משבר כלכלי עם סיגריה עצבנית, ושילוב של שניהם – בבכי קורע לב. רצח יהודים לא יכול להיות הבן־אנד־ג'ריס של הפלסטינים, וגם לא המרלבורו שלהם. יש פה מלחמה בין עמים, כשהאחד מהם מורעל, מגיל ינקות ובאופן שיטתי, נגד קיומו של האחר. זה שם בספרי הלימוד, בהצגות בית הספר, בתוכניות הילדים. המניע האישי הוא אולי – רק אולי – החוט המחבר בין החלום להיות שאהיד ובין ההחלטה לצאת בפועל לפיגוע.
כאומה שנרדפת בידי הרוצחים הללו, המניע האישי שלהם לא צריך לעניין אותנו אפילו קצת. גם לא מעניין אותנו איזו חוויית ילדות הפכה את היטלר לצורר חולני, ואיזו אהבת נעורים נכזבת דפקה לסטלין את המנגנון האנושי. מעניינים אותנו חיי יהודים. זה ורק זה צריך להניע אותנו בפעולה נגד טרוריסטים, בודדים ככל שיהיו, וכך גם בסיקור מעשי הרצח.
שובו של הפלונטר
כבר שלוש שנים כמעט שהכול מטומטם. טוב, לא באמת הכול, ולא רק שלוש שנים. לקהלת הרי הייתה הסתייגות מתנועת ההבל הסיזיפית המתרחשת מתחת לפני השמש כבר לפני אלפי שנים. ובכל זאת, הכאוס הפוליטי של השנים האחרונות העלה את צמד המילים "הכול מטומטם" לדרגת ביטוי שגור ברשתות; שם קוד לחיבורים פוליטיים בלתי נתפסים, למסעות יח"צ מלאי סתירות פנימיות, להתבטאויות של נבחרינו שמעוררות גיחוך מלווה בצחוק עצבני של מבוכה. וגם, מוכרחים לומר, לחשש שהכאוס הפוליטי המוקצן שמלווה אותנו זה שלוש שנים מתחיל לגבות מחיר.
לא משנה אם אתם שמאל או ימין, ביביסטים או בנטיסטים: מאז השתלטות האסטרטגים על הפוליטיקאים, מאז הפכה הפוליטיקה מקידום אידיאה לקידום אישי, קשה לקחת ברצינות את המציאות, ובלתי אפשרי לנתח אותה עד הסוף. לך תבין מי נגד מי, כשכולם נגד כל מי שהוא לא הם עצמם. לך תצְפה פני מפה פוליטית עתידית כשאנשים מתלכדים סביב השאלה אם הם יכולים להפיל ביחד ראש ממשלה לשעבר או לשהווה, במקום קידום מטרה כלשהי לטובת מדינת ישראל. מאז דחה אביגדור ליברמן את ההצעה להצטרף לממשלת נתניהו 2019 א', כבר קשה להבין מה נובע ממה.
לא בגללנו. אנחנו לא שינינו את דעתנו. גם מי שעבר ממחנה אידיאולוגי אחד לאחר נשען על תפיסות קודמות, אלא שאיזו אינתיפאדה או משפט ראווה לראש ממשלה אהוד במיוחד גרמו לו לשנות פתק בקלפי. נבחרינו, לעומת זאת, מזגזגים בלי סנטימנטים, והכול בשם הזכות לבחור להיבחר. אין מהות, אין טיעונים ענייניים, יש רק ירידות ועקיצות מקואליציה לאופוזיציה ולהפך; גימיקים שיווקיים דוגמת ועידת ההקמה המופרכת של מפלגת גדעון סער; רדידות נוסח סדרת בדיחות בנט סרות הטעם של דודי אמסלם; שרשרת טענותיו של יאיר לפיד נגד נתניהו דאשתקד, לעומת מעשיו מרגע שהתיישב על כיסא החליפי, המממשים את כל מה שיצא נגדו.
הסקרים שמתפרסמים בשבועות האחרונים משקפים בדיוק את זה. הם מלמדים ששום קואליציה מסורתית, ואפילו מפותלת, לא יכולה לצמוח כרגע. יש רק פקק פוליטי נטול מוצא שמשבש את התנועה הזורמת. אין דרך של ממש, אין שביל מילוט, רק סבך פגושים שכמעט מתנגשים זה בזה, וצפירות קולניות וחסרות תועלת שעולות לשמיים ועל העצבים. סמטאות תל־אביב לא נשמעות טוב יותר.
סער, שנכון להיום לא עובר את אחוז החסימה, מצהיר בחגיגות היווסדו: "החלפנו את השלטון – ועכשיו נשנה את הפוליטיקה הישראלית. להעדפת טובת המדינה על אינטרסים אישיים. להעדפת טובת האזרחים כולם על אינטרסים מגזריים". ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, זה רק מפני שהוא חובר כבר בעבר. מילים: יאיר לפיד, לחן: עממי. רק שבמקרה של לפיד זה לפחות היה מגובה במנדטים.
הבטיחו לנו ממשלה דלת שרים, בלי ג'ובים ובלי טריקים, בלי פריטטי ובלי חליפי. אז הבטיחו. והנה גילינו שמה שהיה הוא שיהיה. כולם עולים למגרש בבגדי ספורט חדשים ומבריקים, בטוחים שהם הולכים על משחק נשמה, נקי מחומרים ממריצים. ואז החיים קורים, והמתח עולה, ובזמן הפציעות יש ליושבים על ספסלי האופוזיציה מספיק זמן לחשוב על אסטרטגיית חזרה. ודברים שרואים מכאן לא רואים משם, וכל האמצעים כשרים, גם אלה שלא. וכל מה שיצאת נגדו הופך לדרך חיים. הפוליטיקה החדשה של סער ולפיד ושל כל שורת המבטיחים לפניהם היא רק עוד מהלך קטן ושחוק במשחק נטול א־לוהים. כולם רוצים להיות טובים יותר, רגע לפני שהם נבלעים לתוך המערכת הפוליטית, נלכדים בשחיתותם.
קשה לראות את זה. קשה להשלים עם זה. אבל אפשר להתעלות מעל זה. הכול מטומטם, אבל תתפלאו, הציבור דווקא לא.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
