קורבנות התסכול האישי: איך הפכנו להיות הסנגוריה של המחבלים

בוקר טוב חברים, האינתיפאדה שלכם חזרה. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל הטבע הפלסטיני מתעורר. בחודשים האחרונים החבר'ה שבו לתחביב הידוע שלהם במאה השנים האחרונות, רצח יהודים. אז נכון, אנחנו עדיין לא מדברים על אינתיפאדה עם אוטובוסים שעפים באוויר בכל יומיים. אבל בכל זאת, רצף של כמעט עשרה פיגועים בחודש. ולצד זה – טרור האבנים שמרים ראש, ולא מסתפק יותר בכבישי יו"ש אלא מתקדם לכבישי הדרום ולאוטובוסים לאילת; ועוד לא מעט אירועים ספורדיים, לא לאומניים כביכול, שמשקפים הרמת ראש של לאומנות פלסטינית. כמו שני עובדי בניין יהודים שמותקפים בידי עשרות פועלים ערבים. כל אלה ללא ספק מעידים שאנחנו אולי עוד לא קוראים לזה אינתיפאדה, אבל היא לגמרי דופקת לנו בדלת.

בניגוד לאינתיפאדות המיושנות שהכרנו, הפעם זו אינתיפאדה ייחודית, שונה, אישית. באחת ממהדורות חדשות 13 השבוע דיבר הכתב הצבאי אור הלר על המכנה המשותף של כל הפיגועים: בשקופית לצידו הוצגה רשימת פיגועים בליווי הסיבה האישית שהם בוצעו בגללה. מתחת לפיגוע הרצח של אלי קיי בעיר העתיקה בירושלים נכתב "אשתו של האימאם ברחה ממנו"; מתחת לדקירה ביפו נכתב "המחבל רב עם משפחתו"; מתחת לדקירה בשער שכם נכתב "המחבל היה בסכסוך עם משפחתו"; ומתחת לדריסה במחסום תאנים נכתב "המחבל בן ה־15 רב עם אביו". וכך, גבירותיי ורבותיי, נוסדה האינתיפאדה האישית הראשונה. לא עוד קורבנות השלום: מעתה קראו להם קורבנות התסכול האישי.

אני מבין את המקור הנפשי לפרשנויות כאלה. יהודים טובים מסרבים לקבל את העובדה שיש פה כמה חבר'ה שסתם רוצים להיפטר מהם. במקום זה הם נכנסים לנבכי נפשם של הרוצחים ומנסים למצוא דרך לדון אותם לכף זכות. אבל יש פה גם קצת זלזול בפלסטינים, וזה לא יפה בעיניי, כי בניגוד אלינו – הם כנים לגבי המטרות שלהם. כשהכתב אוהד חמו מראיין פלסטינים צעירים, עיניו הפעורות חושפות את פליאתו בכל פעם שהוא מגלה שהתקינות הפוליטית לא הגיעה לג'נין, והעומדים מולו לא מסווים את המסרים שלהם בעידון בריטי מרומז אלא אומרים לו בפניו שהוא צריך למות, ואם לא למות, אז לחזור למדינה שבא ממנה.

מבצע שלום בית

לפעמים אני מרגיש שהיחסים שלנו עם הפלסטינים דומים ליחסים שלי עם ד"ר זמרי (אזהרת שינה על הספה, אני יודע). אני שומע את מיטב בנינו מסרבים להכיל את הכנות של מיטב בניהם, ונזכר בישיבות של הדוקטור ושלי על המרפסת, כשהיא מספרת לי באריכות מה עבר עליה היום ואחרי עשר דקות של כנות מצידה אני מסתפק, מטעמי עייפות, ב"טוב, יהיה בסדר".

כי הפלסטינים, כשהם מדברים בערבית, אומרים את האמת. ערפאת אמר את האמת בערבית, אבו־מאזן אמר את האמת בערבית, אחמד טיבי אמר את האמת בערבית. ואנחנו? מדברים עברית.

בעיצומה של כתיבת הטור הזה, ביום רביעי בבוקר, הודיעו על עוד אישה שנדקרה בידי פלסטינית בזמן שלקחה את ילדיה לבית ספר. מעניין מה יהיה כתוב בשקופית שלה. האם הפלסטינית הסתכסכה עם חברות שמתחו ביקורת על הלק שלה? האם הוריה לא מקבלים את שאיפתה ללמוד ליצנות רפואית? האם שכחה סיר מקלובה על הגז, והדקירה היא בכלל "נקמת המקלובה"? אין לי מושג, אבל אני בטוח שבתקשורת הישראלית כבר יעדכנו אותי.

אולי באינתיפאדה האישית הראשונה כולנו צריכים לשנות גישה. השבוע חגגו בצה"ל את השלמתו של המכשול בגבול עזה, וזה מאוד נחמד – אחלה מכשול, כפיים למכשול – אבל אולי במקום להקים עוד ועוד מכשולים, נכשיר עוד ועוד מטפלים. דמיינו את יחידת הטיפול הזוגי של צה"ל, למשל. עשרות צעירים יוכשרו במסלול ארוך ומפרך להשכין שלום בין זוגות פלסטיניים סוררים. בשעות לפנות בוקר, מסתערבים יפלשו לחדרי השינה בקסבה של שכם, ישכינו שלום בית וייעלמו לתוך האפלה.

כל החברה מ־8200 צריכים גם הם לשנות כיוון. די להאזנות לגורמי ביטחון איראניים; מעכשיו, האפרכסות יופנו לשיחות משפחתיות של פלסטינים. אם אתם שומעים פלסטיני אומר לאמא שלו שהם לא יגיעו בשישי, והיא עונה לו "אני כבר רגילה שאתם לא באים בשישי", והוא עונה לה "די אמא, את יודעת שאני לחוץ עכשיו אל תעצבני אותי" – מערכת הביטחון תידרש להעלות כוננות.

הפיגוע המושלם

השבוע סיימתי לצפות בסדרה קוריאנית מוזרה: היא מספרת על עולם שבו אנשים החלו לקבל בדרך פלא הודעה על השעה המדויקת שימותו בה וילכו לגיהינום, ואכן באותה שעה הם נלקחים באלימות פסיכית השמיימה. התופעה גורמת להתעוררות דתית: אנשים מאמינים יותר בא־לוהים ומפסיקים לחטוא – עד שיום אחד, מי שמקבלת את ההודעה שהיא הולכת לגיהינום היא תינוקת בת יומיים. עליה כבר אי אפשר להגיד שהיא חטאה, ולך תחיה בעולם שבו תינוקות הולכים לגיהינום בלי סיבה ובלי יכולת למנוע את זה.

הסדרה הזכירה לי את העניין שלנו עם הפלסטינים. מאחורי כל פיגוע שאתם שומעים בעברית עומד פלסטיני עם תירוץ שאנחנו נתנו לו. קשה לנו להאמין שמישהו סתם רוצה להרוג אותנו, אז הוא צריך לריב עם אשתו לפני כן. יום יבוא, אני באמת מאמין בזה, שאחרי פיגוע נגלה שהמחבל חי חיים מושלמים עם זוגתו האהובה, ילדיו המקסימים, הוריו המכילים וכלבו המאולף, ועל אף כל החיפושים לא נמצא סיבה. נזעיק חוקרים פרטיים ואנשי מודיעין, נחקור בעינויים את משפחתו כדי שתגלה לנו סכסוך פנימי חבוי, ואחרי כמה חודשים של חיפושים וייאוש, תופיע על מסך הטלוויזיה שלנו שקופית שתכריז: "הפיגוע אירע כי למחבל היה טוב מדי".

 לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il