יום אחד התעוררתי וגיליתי שחברה שלי נהייתה סבתא.
בעצם, יום אחד התעוררתי וגיליתי שהילד מגן השעשועים של הילדים שלי הפך לאבא.
זה היה בליל שבת חורפי בסגנון ישראלי (היה חם והיו רוחות). הזמנתי לסעודת ליל שבת זוג חברים שילדיהם פחות או יותר בגיל ילדיי. אנחנו חברים טובים כבר זמן רב, יש לנו לא מעט מן המשותף, אנחנו מעריכים מאוד אלו את אלו ויוצא לנו לא מעט לסעוד יחד. גם הילדים חברים, משחקים יחד, וכמובן גם רבים. בסך הכול יש פוטנציאל להעביר את הסעודה בלי תקלות גדולות מדי.
ההזמנה נענתה בשמחה כמובן, אין דבר שמשמח משפחות גדולות יותר מאשר הזמנה לסעודה. יותר מכך: כמה שעות לפני שבת היא שאלה אותי בהודעה אם אכפת לי שגם בנה, אשתו והתינוק שלהם יגיעו. “בשמחה“, השבתי בהיסח דעת. נחמד, אני אוהבת אורחים.
ואז הגיע ליל שבת.
אני עוצרת רגע כדי לדייק.
ידעתי שהוא התחתן, ודאי שידעתי. אפילו רקדתי בחתונתו ואפילו הכנתי לו בעצמי את הציצית לחתונה. גם ידעתי שנולד להם תינוק. אפילו התרגשתי. אפילו איחלתי לחברתי איחולי “מזל טוב סבתא“.
אבל עד שהם פתחו את דלת ביתי ונכנסו פנימה – הוא, היא ועגלת התינוק – לא עשיתי את הקישור לחיי הפרטיים. פתאום הבנתי שיחד איתם נכנס לביתי שעון חול ענק – והחול בתוכו נוזל במהירות הבזק למטה.
החברה הזו, שהיא אומנם מעט יותר מבוגרת ממני אבל מבחינתי שווה לי בכל משעולי החיים, עברה בעיניי לדור אחר. דור השערות הלבנות, דור בדיחות הקרש שמשעשעות רק את מי שמספרים אותן, דור החלפת הטיטולים לילדים שלא יצאו מחלציהם.
ומה זה אומר עליי?
כלפי חוץ, מלבד הפליאה על הזרימה המדהימה של הזוג הצעיר שמוכן להתארח אצל חברה של סבתא של הבן שלהם, לא הראיתי דבר. ישבנו סביב השולחן, האווירה הייתה נעימה, הנכד הקטן ישן בעגלה.
אגלגל שוב את המילה הזו בפי, אולי היא תישמע פחות מפחידה: הנכד.
עד אז המילה הזו הביעה בשבילי משהו חמוד וקטן, רועש אולי, אבל מדור אחר. נכד הוא הילדון הזה שאח שלי היה כשישב על ברכיו של סבא שלי מנוחתו עדן.
נכד הוא הבן שלי כשהוא מחזיק בידו של אבא שלי, או ביד של אבא של רזיאל, והולך איתם לבית הכנסת.
נכד הוא התינוק ששוכב בצווחות על ברכיו של סנדק מבוגר על כיסא אליהו. זה נכד.
בפניו המתוקים והתמימים של הנכד הזה ראיתי שיניים תותבות, משחקי ברידג‘ וזיכרון מעורער. תעצרו! אני לא מוכנה לעתיד הזה, עוד לא התחלתי לצבוע שיער! יש לי עדיין קורנפלקס עם חלב על השפתיים!
טרזן על אופניים
ואז הוא התעורר.
ואחרי שאמו החזיקה אותו ביקשתי להחזיק אותו בעצמי.
ההיכרות בינינו לא הספיקה להעמיק, ואני מיד ראיתי בעיניים שלו את כל החיים שלי עוברים לפניי. לא את החיים שחייתי עד כה, אלא את אלו שעוד נכונו לי כמעט עד מותי בשיבה טובה.
איזה שעמום. ואיזה פחד – להזדקן פתאום, וכל כך מהר. רציתי לרוץ לבית ההורים שלי, לשבת בחדר השינה שגדלתי בו, ולהפעיל רדיו על גלגלצ בקולי קולות רק כדי שיצעקו עליי שוב שאנחנו לא חירשים בבית הזה. רציתי להתנצל בפניהם שהעזתי להזקין אותם כשילדתי להם נכדים.
בפניו המתוקים והתמימים של הנכד הזה ראיתי שיניים תותבות, משחקי ברידג‘ וזיכרון מעורער. תעצרו! אני לא מוכנה לעתיד הזה, עוד לא התחלתי לצבוע שיער! יש לי עדיין קורנפלקס עם חלב על השפתיים!
במהלך הסעודה, בכל פעם שהתעוררה הזדמנות מחרידה לחשוב עד כמה אני לא מוכנה לחברות סבתות, הגבתי כלפי חוץ בפליאה ובהתרגשות בסגנון “אני לא מאמינה שאת סבתא“ או “אני בהלם, אתה אבא“. אתם צריכים להבין, הילד שהפך לאביו של הנכד עוד שיחק לפני כמה רגעים עם בנותיי בגן השעשועים, תופס להן את המגלשה הגדולה וקושר חבלים ל“טרזן“ בין מתקן למתקן. במו עיניי ראיתי את אביו מעלה אותו על סוס. הוא שאל ספרים בספרייה, רכב במהירות מסוכנת על אופניו בשבילי החווה, התחפש למשה רבנו או לאהרן הכהן בפורים ועשה דברים שילדים עושים. והנה פתאום הוא אבא. הוא אבא של הנכד של חברה שלי.
אני לא נרגעת. האם זה מה שנגזר עכשיו על החיים שלי? להשיל ממני את שנותיי? את שיניי? את סחוס עצמותיי? אני יודעת, אני קצת היסטרית. אולי גם זה מסימני הגיל השלישי.
אני מבינה, הדורות של היום הם לא מה שהיה פעם ויש כמובן גם קשר לעובדה שהזוג החמוד הזה הם באמת ילדונים צעירים, ושחברה שלי היא לא בדיוק הסבתא שאני מתארת פה באימה די גלויה. היא קולית לגמרי, עם מנוי פעיל בחדר הכושר וארסנל מכובד של טיולי שטח אקסטרימיים.
ובכל זאת, באותה השבת, בלי שאני מוכנה לכך, העתיד חדר לשטח הפרטי שלי ומילא אותו בריח מתוק של עולל קטן.
אז אחרי שפרקתי והרגעתי את עצמי – יש עוד כמה שנים עד שהסבתאות שלי עצמי תחרוץ את גורלי – החלטתי שאני מתכוונת לנצל את השנים הבאות כדי לוודא שכאשר זה אכן יקרה, נכדיי ירוו ממני נחת.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
