כבר כשלמד בתיכון יוני רכטר נחשב לפסנתרן מחונן. הוא וחברו לכיתה דני מינסטר (שהיה נמוך ממנו בראש) היו בורחים מידי פעם מבית הספר אל בית משפחת רכטר בתל אביב, שם יוני היה יושב על הפסנתר, דני לידו עם דף ועט ויחד הם היו כותבים שירים.
השירים הראשונים פרי עטם לא התפרסמו בהתחלה. אחרי התיכון יוני שירת בלהקת חיל התותחנים ואז הצטרף ללהקת כוורת. כישרונו כנגן ומוזיקאי בלט מאוד, ובגיל 22 בלבד הוא כבר ניצח על תזמורת האירוויזיון מול קהל צופים עצום, אבל למעשה, יוני כמלחין לא בא לידי ביטוי. ההרכב הראשון שבו הקליט שירים שהוא עצמו הלחין היה הרכב קטן בו שיתף פעולה עם פסנתרן נוסף, אבנר קנר. בכל פסנתר קיימות שבע אוקטבות (כלומר, רצף של שמונה תווים מדו ועד הדו הגבוה), ועל כן ההרכב זכה לשם "ארבע עשרה אוקטבות". האלבום היחיד שהוציאו נכשל מסחרית מכיוון שהסגנון של השירים בו הקדים את זמנו וכלל ערבוב של שירי רוק עם ג'אז ומוזיקה קלאסית.
רק שיר אחד מהאלבום הצליח, ובוצע מאוחר יותר גם על ידי אריק איינשטיין ויהודית רביץ. היה זה אחד השירים שכתבו יוני רכטר ודני מינסטר יחד כשהיו בני 15.
דמעות של מלאכים – יוני רכטר
"דמעות של מלאכים.
דמעות שקטות
דמעות יפות ועצובות.
זולגות באופק דמעות ומחפשות.. .
מה הן מבקשות? אהה…
כי כשהמלאכים בוכים
בעולם אחר,
אז בעולם הזה
עצוב לנו יותר.
דמעות של מלאכים.
מדוע הם בוכים המלאכים?
אולי בגלל שזה לא קל
להיות מלאך,
בעולם עצוב כל כך.
כי כשהמלאכים בוכים…"
(מילים: דן מינסטר, לחן: יוני רכטר)
בשיר אפשר למצוא מעין סתירה פנימית: מצד אחד בפזמון נאמר שהעולם נהיה עצוב יותר בגלל הבכי של המלאכים, ומצד שני בבית השני מוסבר שהמלאכים בוכים כי זה לא קל להיות מלאך בעולם עצוב כל כך. אז מה קדם למה? העצב בעולם או הבכי של המלאכים?
האמת שהבעיה בשיר היא קשה יותר: איך זה שלמלאכים לא קל? הרי לכאורה מלאכים הם דמויות רוחניות חסרות רגשות, תאוות או קשיים. מלאכים הם שליחי האל נטולי בחירה ולא קהל צופים במופע שבו מוצג העולם הזה. השאלה אינה "מדוע הם בוכים המלאכים?", אלא מדוע יש למלאכים את האפשרות לבכות?
אפשר להציע שהשיר הזה לא מנסה להאניש מלאכים, אלא הפוך, "למלאך" אנשים. השיר מציג שני סוגי אנשים, יש אנשים שהם מלאכים, אנשים תמימים שמבחינים בכל העצוב והקשה בעולם ומסוגלים לבכות על כך, וישנם גם אותנו, שרוצים לבכות אבל בפועל השגרה ותלאות היום מונעים מדמעותינו לזלוג. הדמעות של המלאכים עוזרות לנו לשים לב שאנחנו חיים בעולם עצוב כל כך.
קיים דיון ארוך שנים על אופיים של אבותינו שמופיעים בסיפורי התורה. האם הם היו מלאכים או בני אנוש? האם הרגשות שמניעים את פעולותיהם דומים לרגשות שלנו או נעלים ועוצמתיים יותר?
אפשר לבחון את הדיון לאור בכיים של אבותינו המוזכר בפרשה. מסופר על יוסף ובנימין שבוכים זה על צווארו של זה. בפשטות מדובר בסצנה קורעת לב על אחים אוהבים שנפגשו שוב אחרי שנים רבות אבל רש"י מפרש שיוסף ובנימין בכו בכלל על בתי המקדש והמשכן שייבנו וייחרבו.
גם הבכי של יוסף ויעקב נותח בידי הפרשנים. הפסוק אומר "ויבך על צוואריו" ביחיד. כלומר רק אחד מהם בכה. רש"י פירש שרק יוסף בכה ואילו יעקב היה עסוק באמירת שמע ישראל. יעקב מקבל עול מלכות שמיים תמיד וגם ברגע שיא זה. לעומתו הרמב"ן מסביר שיעקב הוא זה שבכה מכיוון שדמעתו של אב זקן מצויה יותר מדמעת הבן הבחור והמולך. פסיכולוגיה אנושית פשוטה.
כנראה שאבותינו היו אנשים אבל הם היו אנשים שהתקרבו בדרגתם אל מלאכים. הם היו נעלים יותר מאיתנו, חכמים וקדושים יותר. אבל מלאכים אמיתיים לא יכולים לבכות. רק מלאכים כאלה שעם כאבם נוכל להזדהות, רק אבותינו המלאכים-האנושיים יוכלו ללמד אותנו את דרך החיים הנכונה. בכי מלאכים סימן לאנשים.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
