יום לפני חנוכה התחלתי לקבל שיחות מסטודנטים מבוהלים, שעל אף שהיה ברשותם אישור שהייה מלא חששו שלא יוכלו להיכנס לארץ בשל החמרת הגבלות הקורונה. חששם של הסטודנטים, שרק הלכו לבקר את משפחתם לכבוד חג ההודיה, היה מוצדק: כבר בשעות הערב המאוחרות של אותו היום החליטה הממשלה שלא לאפשר את כניסתם של אזרחים זרים, ללא כל התחשבות במי שמחזיק בוויזות שהופכות אותו לתושב קבע.
לפני שבוע הלך דוב ליפמן, מייסד "יד לעולים" לכנסת כדי להעביר לנבחרי הציבור את המסר שהם לא יכולים להתייחס לאנשים שחיים בישראל, בין אם לפרק זמן קצר או ארוך, באותו אופן שהם מתייחסים לתיירים. בזכות התערבותו של דוב, ובעקבות מכתב ששלחתי ישירות לראש הממשלה, הממשלה התחייבה לתת לסטודנטים בעלי ויזות לחזור לארץ.
עם זאת, 48 שעות לאחר מכן, הטפסים שהיו אמורים לאפשר את כניסת הסטודנטים עוד לא עודכנו. סטודנטים פשוט הגיעו לשדה התעופה בתקווה שהם יצליחו לשכנע את האחראים במקום לתת להם לעלות למטוס. חלק מהסטודנטים הצליחו וחלקם נכשלו. התהליך, שהיה תלוי בשדה התעופה ובמצב הרוח של העובדים בדלפקי הקבלה, התנהל בצורה מאוד לקויה.
אירועי השבועיים האחרונים הם המשך ישיר להתעלמותה הבוטה של הממשלה מצרכיהם של העולים ומחזיקי הוויזות במהלך המגפה. עם סיום הסגרים, ברגע שהמדינה החלה להיפתח, הממשלה הקודמת הקימה ועדת חריגים בכדי לאפשר למשפחה מדרגה ראשונה להיכנס לישראל לכבוד אירועים חשובים. הקונסוליות הישראליות ברחבי העולם היו מוצפות בבקשות. לוועדת החריגים היה גם אתר וקרובי משפחה יכלו להגיש באופן ישיר ומקוון בקשות לכניסה.
עם זאת, זמן התגובה היה לעיתים איטי. בשלב מסוים ישראלים גילו שמשרד הפנים גם יכול להנפיק אישורי כניסה. בירושלים אנשים עמדו שעות בתור בכדי להשיג אישורי כניסה לאהוביהם, אך רבים עדיין לא הצליחו להיכנס כי המערכת הייתה מוצפת בבקשות.
החלטתה האחרונה של הממשלה שלא לאפשר את כניסתם של מי שאינו אזרח בגלל ווריאנט האומיקרון, היא בעלת השלכות ממשיות למחזיקי ויזות ולעולים. למרות השמועות על פיהן ועדת החריגים הוקמה מחדש, עברו כבר מספר ימים מאז שנסגר הגבול ועדיין לא ברור מהי הכתובת לפניות ומי אחראי על הנושא. קרובי משפחה שכבר הזמינו טיסות לכבוד חתונות, ברי ובנות מצווה וביקורים משפחתיים נותרים מבולבלים ונטושים.
הם מפסידים כרטיסים שהם רכשו עם אופטימיות רבה. אנחנו, העולים, חשים בחסרונם בצורה מאוד עמוקה. נשים בהריון שהיגרו לישראל התחננו בפני השרה איילת שקד שתיתן להוריהם להיכנס לארץ לכבוד הלידה. דווקא במקרה זה הבקשות שלהן לתמיכה פיזית ונפשית לא נפלו על אוזניים ערלות ומשרד הבריאות אישר כניסה של הורים לעולות שילדו, כמובן בכפוף להנחיות. אך להבדיל, אפילו במקרים טרגיים, כמו מותו של החייל הצעיר אליהו קיי, אלו שבאו לתמוך במשפחה בזמן אבלם נשלחו חזרה לביתם ועוד ביום שבת. התלונה האחרונה שקיבלתי, שהגיעה עם ראיות תומכות, הייתה מיהודי קנדי שנאמר לו שבר מצווה זו סיבה להגיש בקשה לאשרת כניסה, אבל בנות מצווה זו לא סיבה (!). במצב הנוכחי יש כאוס, אי-הבנות וחוסר מנהיגות באופן כללי.
כדרך קבע, ישראלים מקבלים בברכה עולים ויש להם הרבה אמפתיה והערכה אליהם. לעומת זאת, המדיניות הישראלית הנוכחית חושפת חוסר רגישות, ואפילו בורות, לגבי צרכיהם של העולים ברמה המוסדית.
העולים, ואני ביניהם, מודאגים. אנחנו מבינים שנושא הבריאות הוא חשוב, ומעריכים את הכוונות מאחורי ההוראות שעוסקות בבריאות הציבור, יחד עם זאת, המגפה הזאת נמצאת איתנו כבר כמעט שנתיים, ואנחנו לא רואים את סופה. אנחנו לא יכולים להמשיך עם תקנות לא הגיוניות שמשתנות ללא הרף. אנחנו לא יכולים להמשיך להתמודד עם המערכות הכאוטיות האלו. אנחנו לא יכולים להמשיך לתת לקשרים המשפחתיים שלנו להיפגע בגלל המרחק והזמן בנפרד.
כמהגרת שנמצאת בארץ כבר 20 שנה, ועכשיו, כחלק מהמערכת הפוליטית, אני מבינה שאחד מאוצרותיה הגדולים ביותר של ישראל הוא הערבוב שקיים בין התרבויות השונות והמסורות שמתפתחות כתוצאה מעליה. ישראל תמיד הייתה, ולעד תהיה, מדינה של עולים, אבל יהודים שעולים לישראל מחו"ל מקריבים הרבה, ויתכן שההקרבה הגדולה ביותר של עולים היא הריחוק מהמשפחה.
חייהם של העולים לא קיימים רק בגבולות המדינה. המערכת החברתית שלנו כוללת את מדינות המוצא שלנו ואת הקהילה שלנו באותה מדינה. לאורך המגפה, התעלמו מהחשיבות של קשרי המשפחה שלנו, אבל בכדי שאנחנו נוכל לפרוח בישראל המצב חייב להשתנות והממשלה חייבת להכיר שישראל היא עדיין מדינה של עולים ולנהוג בהתאם.
הכותבת היא המשנה לראש עיריית ירושלים ומועמדת לראשות הסוכנות היהודית
