עם כניסת ארה"ב לשיחות על הסכם גרעין מחודש, יצאה ישראל בבליץ של עבודה דיפלומטית ראויה ומתוזמנת היטב. למעט מספר רגעים מעוררי מחלוקת, כמו העמדת ראש המוסד לראשונה מול המצלמות בבית הנשיא, ישראל פעלה בחוכמה והשתמשה במכבש הלחצים שלה בצורה מושכלת. תדרוכים שקטים, מעט מאוד התלהמות, שמירה על כבודה של ידידתנו הגדולה בעולם, שימוש נבון בצה"ל שיחד עם המוסד סיפק מידע מודיעיני שהונח על שולחן האמריקנים, ועבודת צוות בין ראש הממשלה לשר החוץ.
כעת, אחרי שבועיים של עבודה מאומצת, הגיע הזמן לעצור. אין עוד משהו שישראל יכולה להגיד או להראות למערב שלא נאמר או הוצג בשבועות הללו. העולם מסרב לשמוע את הדברים, ולכן מכאן ואילך כל שייאמר, כל שיוצג וכל שייעשה רק עלול לגרום נזק.
הדבר האחרון שישראל צריכה עכשיו זו תאונה מודיעינית; התבטאות אחת שתאפשר למערב לגנות ולטעון לסיבה מהותית שבגינה הם לא הולכים עיוורים אחרי ישראל. הכדור המדיני הנפלא שסיפקה ישראל נמצא כעת בצד השני, וכעת אין להם תירוץ מוצדק לא להשתמש בו באופן הגיוני.
עד לפני כחודש היה נדמה שמדובר במשחק אבוד וכי לישראל אין יכולת השפעה. אך ניהול נכון של המשבר, במקביל לזחיחות האיראנית (כפי שחזו בישראל) עם דרישות חסרות היגיון, גרמו למערב לתהות אם יש להם עסק עם אומה מפוכחת.
ארצות הברית אולי תחתום עם איראן על הסכם רע לישראל, אבל מדינת היהודים הצליחה להסביר לעולם עד כמה חשובה הדיפלומטיה והוכיחה את היותה גורם חזק במשחק. לצד ההתנהלות המדינית, הלגיטימיות לאופציה הצבאית חשובה לא פחות. לגיטימיות שהכנתה התקבעה בהצלחה בתודעה הבינלאומית, וקבעה ניצחון גם בקרב זה. 2:0 לטובת ישראל.
אך כמו בכל תחרות, חייבים משחק שלישי להכרעה. כעת ישראל עומדת בפני המבחן הגדול שלה – הכרעת התודעה העולמית שאופציה צבאית היא לא רק לגיטימית, אלא גם כזאת שניתנת למימוש. יכולות להיות לישראל תוכניות תקיפה מופלאות והישגים כבירים לחיל האוויר – הטסת טייסות שלמות 1,000 קילומטרים מהבית כדי להשמיד ארבעה כורים, למשל, תוך הכנת העורף להתפרצות בזירה הצפונית כתגובה שכנראה תבוא. זו משימה גדולה, ואין ספק שצה"ל יוכל לעמוד בה, אבל עם כל הכבוד ליכולותיו בלי לגיטימציה וגיבוי בינלאומי, אין לכך ערך של ממש.
בקרב על הלגיטימציה לתקיפה התוצאות עדיין לא ידועות. בספורט אפשר לתקן, במלחמות זה קצת יותר מסובך.
