בוקר יום ראשון, חנוכה, ראש חודש טבת. יצאתי מבית הוריי בחמש וחצי לפנות בוקר. היה חושך בחוץ והנסיעה לירושלים תמיד ממלאת אותי התרגשות. אני עולה להר הבית. הגעתי לירושלים, טבלתי במקווה וברבע לשמונה הגעתי לשער הלל. כמו יהודי טוב, מסרתי למאבטחים את תעודת הזהות שלי ועברתי דרך גלאי המתכות. הכול תקין. התיישבתי על אחד הספסלים באזור ההמתנה לעלייה. שום דבר לא רמז שאני עתיד לבלות את היום כולו בתחנת משטרה.
ישב שם מכר שלי, יהודי יקר שעולה להר הבית מדי פעם. שני שוטרים עמדו לידו וביקשו ממני לא ליצור איתו קשר. מה קרה? הוא מעוכב. נמצאו נרות חנוכה בכליו. ואז לפתע מועתז, השוטר הממונה על שער הבידוק, קרא לי והודיע "אתה לא עולה היום להר הבית". מתברר שמשטרת ישראל החליטה להרחיק אותי מהר הבית עוד בביקורי הקודם בתשעה באב, ללא ידיעתי וללא סיבה. הבהרתי למועתז שהגעתי היום כדי לעלות להר הבית ואין לי כל כוונה לא לעשות זאת. איש לא הודיע לי מראש שיש מניעה שאעלה, התארגנתי במיוחד ובאתי.
הזכרתי למועתז שזו לא הפעם הראשונה שהמשטרה מונעת ממני לעלות להר הבית ללא התראה מוקדמת. בפעם הקודמת הדבר הגיע לבית המשפט, שפסק שהמשטרה תשלם לי פיצויים על כך. לאחר דין ודברים הוא בירר עם הממונים עליו והסכים לאפשר לי לעלות להר הבית בשני תנאים: הוא ישוחח איתי "שיחת אזהרה" ויערוך עליי חיפוש גופני, כי אני חשוד בניסיון להבריח להר הבית נרות או משהו אסור אחר, לא עלינו. בלית ברירה הסכמתי לתנאים המשפילים. באתי כדי לעלות להר והייתי מוכן לספוג את העלבון.
בזמן שהשוטר בדק, פיזית במו ידיו, שאני לא מבריח מתחת לבגדיי שום דבר יהודי מדי, חלפה במוחי המחשבה המזעזעת שזו אותה המשטרה שאפשרה רק לפני שבוע וחצי למחבל פאדי אבו־שחידם להיכנס להר הבית עם רובה ולצאת ממנו לפיגוע הרצח של אלי קיי הי"ד.
עליתי להר הבית יחד עם קבוצה של 13 יהודים. השבילים בהר היו מטונפים בעטיפות פלסטיק. אספתי מהרצפה את הלכלוכים והשוטרים נזפו בי על כך. לא נורא, שינזפו. המקום הקדוש ביותר בעולם לא יכול להיראות כמו מזבלה. כשהגענו לצד המזרחי של ההר התפללנו תפילת מוסף של ראש חודש טבת. כלומר, ניסינו להתפלל. השוטר הפריע שוב ושוב, דרש להתקדם ולהפסיק להתפלל. בשעה רבע לתשע הוא עצר את אחד היהודים שהתפללו ואמר לו שהוא מעוכב על "הפרת כללים". אני אמרתי לו ש"הפרת כללים זה לא סעיף חוקי לעיכוב", ובתגובה הוא ניגש אליי ואמר לי שאני מעוכב על "הכשלת שוטר".
השוטרים הוציאו אותנו מהר הבית דרך שער השבטים. חיכינו שם לניידת משטרה במשך חצי שעה. היה לנו קר בהמתנה הארוכה בצל. היהודי שנעצר על תפילה עלה להר הבית יחף, כפי שנוהגים רבים. אני עליתי ללא מעיל, כי בהר עצמו יש שמש. ביקשנו להמתין בשמש, או שיביאו לנו את המעיל והנעליים שנשארו בשער הלל, אך לא קיבלנו מענה.
לאחר בידוק גופני נוסף, עלינו לניידת ונלקחנו אל תחנת הקישלה. מחלקת חקירות. ישב שם היהודי שעוכב על החזקת נרות. מתברר שהוא החזיק בכליו נרות להדלקה שהיה אמור להשתתף בה באותו ערב. הוא ביקש להשאיר את הנרות בתאים שבכניסה להר טרם העלייה, אך משטרת ישראל עיכבה אותו ולקחה אותו לחקירה.
מזג האוויר התקרר יותר ויותר וביקשנו שוב ושוב שיביאו לנו את המעיל שלי והנעליים שלו. רק לאחר כמה שעות קיבלנו את הציוד שלנו. יותר מארבע שעות חיכיתי לחקירה. הטלפון הנייד שלי הוחרם, ובכל הזמן הזה הייתי מנותק מהעולם.
הוכנסתי לחקירה. תוחקרתי במשך יותר משעה. איפה אתה גר, האם אתה עובד בהר הבית, מי נתן לך רשות להרים לכלוכים בהר הבית, למה אתה מפריע לשוטרים לעשות את עבודתם, ועוד ועוד. מלבד זאת הראה לי החוקר צילומים ממצלמת הגוף של השוטרים מההר. אשתי, שלא ידעה מה קרה לי, התקשרה למשטרה כמה פעמים כדי להבין מה קורה איתי. "הוא מעוכב אצלכם כבר שש שעות", אמרה באחת השיחות. קצין החקירות ענה לה ביובש: "זה יכול להימשך גם עוד עשר שעות, גברת, אין טעם להתקשר שוב ושוב".
לבסוף הודיע לי קצין החקירות שאני מורחק מהר הבית למשך שבוע, עד להחלטת מפקד המחוז אם להרחיק אותי מהר הבית למשך עד שישה חודשים נוספים. שוחררתי מתחנת המשטרה בארבע, היישר לפקקים של החג. עוד שעה כבר צריך להדליק נרות חנוכה.
שלושת ילדיי חיכו לי בבית. לקטנה היה יום הולדת. רציתי לקנות לה עוגה ולחזור מוקדם כדי לחגוג לה בהדלקה. היו לי תוכניות אחרות לגמרי ליום הזה. בכל זאת, לא בכל יום אני בירושלים. אני עצמאי והייתי אמור לרכוש בירושלים ציוד חשוב לעסק. כל זה לא קרה.
קלות הדעת שבה מרשה לעצמה המשטרה לקחת לאזרח שומר חוק את הזמן שלו ולהעביר אותו יום של השפלה, כאילו היה אחרון הפושעים, מטריפה את הדעת. "הכשלת שוטר", הם אומרים לי, אבל זה לא אני. המשטרה היא זו שמכשילה את עצמה.
