ח"כ אורית סטרוק היא אישה ישרה, מוערכת ובדרך כלל עניינית. לכן מפליאה תגובתה להעברת חוק החשמל בקריאה ראשונה השבוע: "חוק החשמל הוא רע למדינת ישראל", אמרה סטרוק. "לערבים יכשירו עשרות אלפי בתים ואנחנו דנים אם לחלוצים שהמדינה שלחה לגבעות יהיה או לא יהיה חשמל". סטרוק צודקת כמובן; חוק החשמל הוא אילוץ בעייתי ואי הסדרת ההתיישבות הצעירה בעייתית לא פחות ממנו, אבל מה שמפליא הוא שאת שתי הסוגיות האלה הייתה סטרוק יכולה לפתור די בקלות, ובכל זאת היא מעדיפה להתלונן. אילו בחרה סיעת הציונות הדתית לקדם את הנושאים החשובים לה במקום לצעוק "גוואלד" בלי הפסק, היא הייתה יכולה לבלום את חוק החשמל וגם להסדיר את ההתיישבות הצעירה.
ההשוואה של סטרוק בין הפוליטיקה של המגזר הערבי ובין זו של המתיישבים ביש"ע מאלפת. היא חושפת את העובדה שאומנם לשני הקצוות הפוליטיים האלה יש ערכים, שאיפות ואינטרסים פוליטיים שונים ולפעמים מנוגדים, אך בדבר אחד הם דומים: ההתנהלות הפוליטית של האיחוד הלאומי היא תמונת ראי של ההתנהלות הפוליטית של הרשימה המשותפת. בשני המקרים ננקטת פוליטיקת סיסמאות.
במשך עשרות שנים אנחנו עוקבים בתימהון אחרי התנהלות הפוליטית של הרשימה המשותפת. מה גורם לשליחי הציבור של המגזר הערבי להפריח סיסמאות במקום לדאוג לצרכיו ולאינטרסים שלו? מה מביא אותם להעלות את הנושא הפלסטיני על ראש סדר יומם ולהזניח את מצוקות בוחריהם? נראה שהם מעדיפים למחות ולזעוק על עוולות יותר מאשר לפעול לתיקונן. המצוקות האלה היו מכרה זהב לרשימה המשותפת; דלק מצוין לשלהוב ההמונים ולגיוס מנדטים.
גם את ערביי ישראל התקשינו להבין. מדוע הם נסחפים אחר סיסמאות לאומניות במקום לבחור הנהגה פוליטית שדואגת לצורכיהם? כיצד הם בוחרים שוב ושוב ברשימה המשותפת, שמתסיסה אותם בסיסמאות במקום לטפל במצוקותיהם?
מתברר שפוליטיקת סיסמאות עובדת מצוין. היא מביאה הרבה מנדטים. עד עכשיו חשבנו שפוליטיקה כזו מאפיינת את המגזר הערבי בלבד, אבל עכשיו אפשר לראותה גם אצלנו. לפחות בסיעת הציונות הדתית.
אילו לא היה מתפצל מימינה ערב הבחירות, ח"כ בצלאל סמוטריץ' היה יכול להיות היום יד ימינו של ראש הממשלה. במקרה כזה לא זו בלבד שרע"ם לא הייתה חברה בקואליציה והקואליציה לא הייתה תלויה בה, סמוטריץ' היה יכול גם להכניס את הסדרת ההתיישבות הצעירה להסכמים הקואליציוניים. השמאל היה נכון לכול. אבל במקום ללכת עם בנט, להשתחרר משדה המשיכה של הליכוד בכלל ושל נתניהו בפרט ולצאת לחופשי כדי לנהל פוליטיקה ציונית־דתית עצמאית, כפי שהציע בנט ואף עשה, העדיף סמוטריץ' להיות מפלגת לוויין מגזרית של הליכוד. עכשיו באה אורית סטרוק ובוכה על החלב ששפך יו"ר מפלגתה.
כמו אחרים גם סמוטריץ' הבין היטב לפני הבחירות שבנט מתכנן להיות לשון מאזניים ולא להתחייב לשום מחנה. שהוא מתכוון לשחרר את הציונות הדתית מהשעבוד לגוש נתניהו ולאינטרסים שלו. לו היה נשאר בימינה, הייתה היום הציונות הדתית כולה מפלגת ההנהגה של המדינה, וסמוטריץ' היה יכול לקדם רבים מהנושאים שהיום הוא לא חדל לזעוק על אי קידומם. אבל לסמוטריץ' היו חשבונות משלו. הוא העדיף להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות.
גם אחרי הבחירות, כשהתברר סופית שנתניהו לא מצליח להקים קואליציה, סמוטריץ' היה יכול להצטרף לקואליציה בהנהגת בנט. כך גם המליץ בפניו הרב מאיר מאזוז. גם אז רע"ם הייתה נותרת בחוץ והסדרת ההתיישבות הצעירה הייתה מתאפשרת, מה שכידוע לא היה קורה עם נתניהו לעולם.
על הסיסמאות של סמוטריץ' אני חותם בלב שלם. אני שותף לחלק גדול מהאידאולוגיה והערכים שהוא דוגל בהם. אבל הפוליטיקה אינה מקום לסיסמאות אלא לעשייה והגשמה, גם אם באופן חלקי ובמחיר של פשרות כואבות.
סיסמאות מרוממות את הרוח, מחממות את הלב ומעוררות הזדהות. במשך דור שלם התפרנסו הנציגים הפוליטיים של הציבור הערבי מנכונותו להתעלם ממצוקותיו ולהתלהב מסיסמאות. עד שבא מנסור עבאס והוכיח שלא רק נפנוף במצוקות יכול להביא מנדטים אלא גם פתרונן. אז לא, זעקות הגוואלד של ח"כ סטרוק לא מרשימות אותנו. אילו רצתה, רע"ם לא הייתה היום בקואליציה וההתיישבות הצעירה הייתה מוסדרת. אבל למפלגה שלה ובעיקר ליושב הראש שלה יש כנראה דברים חשובים יותר לעשות.
