כל הסימנים מצביעים על כך שהתקופה הקרובה עשויה להיות מכרעת ביחס לסוגיה האיראנית. איראן מתקרבת בהתמדה למעמד מדינת סף, שמסוגלת להפוך בכל רגע למדינה בעלת יכולת גרעינית בפועל. ישראל מגיעה לרגע הזה במצב רחוק מאוד מהרצוי. לפי הפרסומים אנחנו עדיין רחוקים מיכולת תקיפה יעילה של מתקני הגרעין; הממשל האמריקני מפגין חוסר עניין בולט במזרח התיכון בכלל וחתירה לעסקה עם האיראנים בפרט; והעיקר – ממשלת ישראל עצמה מונהגת בידי אדם בעל רצון טוב אבל ניסיון מועט בזירה הבינלאומית, שנשען על סיעה בת שישה מנדטים, וקואליציה שעם כל שמונת מפלגותיה מצליחה להגיע ל־61 מנדטים בלבד.
מאז מלחמת העצמאות לא עמדה ישראל בפני אתגר מכריע כל כך. זה מחייב גיוס משאבים לא רק במובן הכלכלי והצבאי, אלא גם כללי "עשה" ו"לא תעשה" שונים מהמקובל בחיים הציבוריים. בראש וראשונה, פירוש הדבר השעיית הנבירה במחדלי נתניהו בסוגייה האיראנית. התקשורת צריכה לחשוף מה שאפשר וראוי לחשוף, אבל העיסוק הציבורי והפוליטי בשאלה הזו מיותר כרגע, קל וחומר לגבי יוזמות לוועדות בדיקה וחקירה. מכיוון שהמשבר בעיצומו צריך להתמקד בהווה ובעתיד, ולשתף כל אדם בעל התמצאות בנושא, כולל נתניהו, בבחינת המדיניות הישראלית.
ברמה הפוליטית זהו כמובן הזמן לממשלת אחדות לאומית רחבה שתכלול גם את מפלגות הימין, כולל תביעה מנתניהו לשחרר את הליכוד להשתתף בממשלה גם בלעדיו. המינימום שמפלגות הימין צריכות להיתבע לו הוא הוצאת הסוגייה האיראנית מכלל עימותי קואליציה ואופוזיציה. ראשי הקואליציה צריכים לעדכן את ראשי מפלגות האופוזיציה בדבר המדיניות הנשקלת, לשמוע את דעתם, ולקבל מהם תמיכה או הסתייגות עניינית ביחס למדיניות.
באותה מידה, יש להימנע מדברי רהב מטופשים מהסוג של התחייבות ראש המוסד ש"לאיראן לא יהיה לעולם נשק גרעיני". אין בעולם מנהיג או מדינה שיכולים להתחייב שתסריט מסוים לעולם לא יתרחש, ולכן ראוי להסתפק בביטוי השגור "נפעל ככל יכולתנו", אחרי שנחשף לאחרונה שגם היא אינה עומדת בציפיות, במקום להתחייב לתוצאה סופית.
לגבי מצוות עשה – הכנה לפעולה צבאית היא הכרחית, אבל בהחלט אינה מספקת. צריך ללוות אותה גם בפעולה מדינית והסברתית רחבה. מול ארה"ב ומדינות המערב ראוי להזכיר את מתקפת פרל הרבור, כדוגמה לכך שבדלנות אמריקנית אינה עמדה מועילה מול אויב בעל כוונות הגמוניה ברורות והצטיידות גוברת ביכולות למימושה. אדרבה, באויב כזה מוטב להכות לפני שיגיע להתעצמות מרבית.
בפעילות ההסברה ראוי להבליט שני רכיבים ייחודיים. האחד – שמונים שנה אחרי תחילת ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה, מדינת היהודים היא היחידה בעולם המאוימת בהשמדה מוחלטת. שנית – ההשמדה שאיראן מאיימת בה לא תבחין בין יהודים, מוסלמים ונוצרים, ציונים ולא ציונים. גודלה הקטן של המדינה, שמאפשר לאיראן את עצם הדיבור על "השמדה מוחלטת", גורם לכך שגם תושביה הערבים וכן אתרים חשובים לאסלאם עומדים בסכנה. שיתופה של מפלגת רע"ם בקואליציה אמור לסייע לשיתוף אנשיה בפעולות הסברה כאלה.
אחרי כל זה, צריך גם להביא בחשבון את האפשרות שעל אף כל המאמצים, איראן תשיג את הפצצה. לא צריך לדבר על כך עכשיו בפומבי, כדי לא לפגוע במאמץ למניעת הסכנה, אבל תוכניות המגירה ל"יום של הפצצה" צריכות להיות מוכנות כבר עכשיו, כדי שלא נחווה מחדל נוסף בנושא. המסר צריך להיות ברור: גם קיומה של פצצה איראנית אינה קץ הציונות. היא בוודאי תקשה עלינו, ועל העולם כולו. אבל אפשר וראוי לייצר מאזן אימה גם מול האיראנים, עם קואליציה בינלאומית.
יתר על כן: המסר צריך להיות שגם פצצת גרעין לא תמנע מאיתנו להיאבק בהתעצמות הקונבנציונלית של איראן. כולנו ניצבים כל יום בפני סכנות של התקף לב, סרטן, אירוע מוחי או תאונת דרכים, והסכנות האלה, שהן מיידיות יותר מסכנת פצצת אטום איראנית, אינן מונעות מרובנו חיים מלאי יצירה, שמחה וסיפוק. כך ראוי להתייחס גם לפצצה, אם וכאשר תופיע בזירה.
