ההודעה המעודכנת שהגישה השבוע המדינה לבג"ץ בנוגע למתווה הכותל היא הישג חשוב לאגף האורתודוקסי במאבק על השליטה במקום. למרות חילופי הממשלה, ואף שבקואליציה הנוכחית חבר גם רב רפורמי, המדינה ממשיכה לדבוק בהחלטת ממשלת נתניהו שלאחר ביטול מתווה הכותל. בקיצור: הרחבה הקיימת אומנם תשופץ, והגישה למתפללים קונסרבטיבים ורפורמים תורחב, אך אופייה לא ישתנה. החברה הממשלתית לפיתוח הרובע היהודי תמשיך לנהל את הרחבה, והזרמים הלא אורתודוקסיים לא יקבלו בה כל מעמד רשמי.
אך באופן משונה, במקום הודעות ברכה על ההישג שיגרו הפוליטיקאים החרדים והחרד"לים שרשרת גינויים, שברובם חוזרת הטענה הקבועה ששיפוץ הרחבה פירושו "פגיעה בקדושת הכותל". אין מדובר בטיעון חדש. טענת קדושת הכותל היא הקלף המרכזי של מתנגדי כל הפשרות, ולכן ראוי לדון בטענה הזו באופן מעט יותר מעמיק.
ההלכה היהודית מכירה ברמות שונות של קדושת המקום, החל מהקדושה המתונה יחסית של ארץ ישראל כולה, ועד הקדושה החמורה המיוחסת למשכן קודש הקודשים בבית המקדש, שרק אדם אחד ויחיד, הכהן הגדול, נכנס אליו פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים. מלבד זאת מכירה ההלכה גם במצבים שבהם בני אדם מחילים קדושה על מקום מסוים, כמו קדושת בית הכנסת ולהבדיל קדושת בית הקברות.
כאשר מדברים על הכותל המערבי יש נטייה לבלבל בין שני מושגים: הקיר עצמו, קיר התמך ההרודיאני של רחבת הר הבית, ולעומתו רחבת התפילה הסמוכה לכותל המערבי. מידת קדושתו של הכותל עצמו שנויה במחלוקת בין פוסקי ההלכה. לדעת חלקם, עובי הקיר הוא חלק משטח ההר, וחלה עליו קדושת הר הבית. החוששים לשיטה הזו נמנעים, למשל, מתחיבת ידיהם בין סדקי הכותל, ומהמנהג העממי הרווח להטמין פתקים בין האבנים. ואולם, לכל הדעות קדושת ההר מגיעה רק עד תחומו של הקיר. דינו של כל השטח שמחוץ לקיר הוא כדינה של ירושלים שבין החומות. אף שיש לאזור הזה מידה של קדושה מיוחדת, זהו מרחב עירוני רגיל שאפשר לעשות בו כל שימוש.
עם זאת, סמטה צרה בין בתי שכונת המוגרבים לקטע קצר מתוך הכותל הפכה במאות השנים האחרונות למקום תפילה יהודי מקובל. שאלת מנהגי התפילה שהיו נהוגים שם במשך השנים היא עניין להיסטוריונים, אך ברור שרק קטע קטן, שאורכו כמה עשרות מטרים ורוחבו מטרים אחדים, נחשב אז למקום תפילה יהודי. לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים החליטו קברניטי המדינה להרוס את שכונת המוגרבים הסמוכה לסמטה, ולהרחיב פלאים את השטח שלפני הכותל. באותה ההזדמנות הורחב קטע הקיר שאפשר להתפלל מולו; חלק הרחבה הסמוך לכותל עצמו הלך וקיבל, בהדרגה, צביון מובהק של בית כנסת אורתודוקסי.
להפיכת הרחבה לבית כנסת היו גם מתנגדים, ואחד הבולטים שבהם היה שר התיירות בתקופת המלחמה ולאחריה, משה קול מהליברלים העצמאים. אבל בסופו של דבר ידם של הרבנים הראשיים ומשרד הדתות הייתה על העליונה. ואולם, גם אם נקבל את הקביעה שהחלק הזה בכותל המתפקד כבית כנסת אכן קדוש בקדושת בית כנסת, הדבר אינו משליך על אזורים נוספים הסמוכים אליו. ההסתמכות על "קדושת הכותל" במאבק על עזרת התפילה הרפורמית אינה מבוססת על ההלכה, וגם לא על ההגדרה החוקית ל"מקום קדוש". זהו שימוש פוליטי במושג הקדושה ככלי במאבק הראוי והלגיטימי כשלעצמו נגד הזרמים היהודיים שאינם אורתודוקסיים.
מנדלבליט נגד מנדלבליט
בשעה שאמון הציבור במערכות אכיפת החוק הולך ומידרדר, פורסמו השבוע בחדשות 12 דברים שאמר היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בפורום סגור (אך כנראה לא סגור דיו) והוסיפו שמן למדורה. "ראיתי התגלגלות למקום של נאמנות אישית, שזה אומר סכנה לדמוקרטיה", צוטט מנדלבליט, בהתייחסות להתנהלותו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו.
העובדה שדברי מנדלבליט לא נאמרו בהופעה פומבית אינה מפחיתה מחומרתם. לא מדובר בהדלפת שיחה אישית של מנדלבליט עם רעייתו, אלא בדברים שנאמרו בפורום רחב מספיק שיימצא בו מי שידליף אותם, ולפחות אדם אחד נוסף שיאשר שהם אכן נאמרו. כך העצים היועמ"ש עוד יותר את החשד, הקיים ממילא בלב רבים בציבור, שהמניעים להגשת כתבי האישום נגד נתניהו היו זרים, שהחץ נורה ורק לאחר מכן סומנו סביבו העיגולים.
הטענה המרכזית של תומכי נתניהו מאז החלו החקירות נגדו היא שגם אם לא כל מעשיו היו כשרים, הבחירה להיטפל דווקא אליו לא הייתה תמימה. התנדבות מנדלבליט לספק אישוש לחשדות היא מעשה אווילות, שפוגע קודם כול במערכת החוק שהוא עומד בראשה. סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם השבוע מצא ש־42 אחוזים מהציבור סבורים כי משפט נתניהו הוא "שימוש בהליך משפטי למטרות פוליטיות", לעומת 39 אחוז בלבד שמתנגדים לאמירה הזו. הסקר נערך כנראה לפני פרסום דברי היועץ בפורום סגור, אך אמירותיו של מנדלבליט ודאי אינן מוסיפות לאמון ברשויות החוק. במקום לתת ציונים למידת הדמוקרטיוּת בהתנהלותו של ראש הממשלה לשעבר, עדיף שהיועץ יביט פנימה לתוך ביתו, וישאל את עצמו מדוע התערער עמוקות אמון הציבור ביושרו ובטוהר כוונותיו.
טעות אופטית
דיווחי החדשות השבוע על גל פיגועי הטרור נראו לעיתים כאילו נלקחו מבין דפי יומנו של מטפל משפחתי. המחבל הראשון יצא לפיגוע לאחר שרעייתו ברחה ממנו; שני הסתכסך עם בני משפחתו ואז דקר; מחבל שלישי הוא נער מתבגר שהתקוטט עם אביו כמנהגם של בני העשרה. בתום המריבה, במקום לברוח לביתו של חבר, בחר הנער לפרוק את תסכולו באמצעות דריסת אנשי כוחות הביטחון הישראליים במעבר תאנים.
הדיווחים על בעיותיהם המשפחתיות של המחבלים תפסו את הכותרות ועוררו את חמתם של רבים, בשל מה שנראה כניסיון תקשורתי להלבנת פשעי השנאה הפלסטיניים. אך דומה שרבים מהזועמים על הדיווחים הללו התקשו להניח את האצבע על השגיאה המהותית; שהרי אין חולק על כך שאכן קיימת סמיכות זמנים בין סכסוכי המשפחה המדווחים ובין צאתם של המחבלים לבצע פיגועים. היכן טמונה הבעיה? דומה שאת ראשית פתרון התעלומה ניתן למצוא בכותרת שניתנה בחדשות 13 לדיווחו של הפרשן הצבאי אור הלר: "גורם ביטחוני בכיר: רצף הפיגועים מתאפיין במניעים אישיים". בהנחה שהציטוט אכן יצא כך מפיו של "גורם ביטחוני" עלום, זהו כנראה שורש הטעות – בלבול בין שני סוגים של קשר בין אירועים.
כאשר אנחנו מגדירים דבר מה כ"מניע", אנחנו מתכוונים לומר שהוא הסיבה שהובילה למעשה. אולם ייתכן גם מצב שבו דבר מה אקראי יהפוך לאירוע מעורר, טריגר בלע"ז, לעשיית המעשה. זה יכול להיות כל דבר, החל בלילה ללא שינה וכלה במריבה עם החברה. לא חייב להיות קשר הגיוני בין האירוע המעורר ובין התוצאה הסופית. המוח האנושי מורכב ודרכיו נפתלות; אירועים שונים ומשונים עשויים לעורר תגובות מגוונות.
אין להכחיש כנראה את סמיכות העימותים המשפחתיים לפיגועי הטרור. בריחת הרעיה אכן התרחשה, וכך גם המריבה בין האב לבנו. הבעיה אינה בציון הסמיכות הזו, אלא בהגדרה השגויה: לא מדובר במניעים למעשה אלא באירועים מעוררים. המניע השורשי לפיגועים הוא שנאת יהודים, וגם המחבלים אינם מכחישים זאת. העובדה שדווקא אירוע מסוים עורר אותם למעשה הנפשע היא חסרת משמעות, מאחר שכאשר הרצון הבסיסי קיים, מגוון אירועים מעוררים עלולים להביא לאותה התוצאה.
שיגור גדודי מטפלים משפחתיים לערי יו"ש ולמזרח ירושלים לא ישים קץ לגל הטרור. רק התמודדות עם ההסתה האנטי־יהודית והאנטי־ישראלית, לצד חיזוק ההרתעה ופיתוח כלים טכנולוגיים לסיכול טרור, יוכלו להביא למיגורו.
