אני חושב שכל מי שלמד שלוש שנים בישיבה קטנה חרדית חלם בתקופה כזו או אחרת את החלום הכי נפוץ בעולם הישיבות הקטנות: ללכת לחברון. חברון במלעיל, כן? חברון הישיבה, לא העיר הזו של המזרוחניקים, ברור, כן? יופי. "ללכת לחברון" הוא צמד מילים שאני כותב בכוונה כפי שהן נאמרות בסלנג. בגלל שהן מקפלות בתוכן כיסופים שלמים ורצונות כמוסים ומאווים אינסופיים שמקננים בקרב כל בחורי הישיבות־קטנות באשר הם. כאן החכמולוגים אומרים, מה פתאום, אני בחיים לא רציתי ללכת לחברון, תמיד העדפתי מקום שמתאים לי. הבל הבלים. אני עומד מאחורי הדברים שאני כותב וחוזר: כל בחור בישיבה קטנה רצה, ולו לרגע אחד קטן וסודי, ללכת לחברון. נקודה. סוף פסוק.
ישיבת חברון בשכונת גבעת־מרדכי בירושלים היא הישיבה בה"א הידיעה. היא הסיירת מטכ"ל של עולם הישיבות, היא הרווארד של עולם הישיבות, היא השלמה ארצי של עולם הישיבות. ישיבת חברון היא מוסד עם היסטוריה, עם מאות תלמידים ואלפי בוגרים, חלקם מפורסמים מאוד. חברון היא מותג, ללמוד בחברון זו יוקרה, חברון נראית מרחוק כמו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ובעיני הישיבה־קטנה שהיו לנו, הסתכלנו על חברונערס בתור נסיכי ממלכת עולם התורה. הם היו למדנים ומוצלחים וחשובים וחתיכים ונכונים ומבוקשים בשידוכים. דיברנו בלהט על זה שבישיבת חברון אין משטר, אף אחד לא מעיר אותך לתפילה או קורא לך לבוא לסדר, או מעיר לך על סמל של סוס בחולצה. לבחורים בחברון יש משמעת עצמית (או אמורה להיות). בחברון דוגלים בגדלות האדם. האדם הוא היצור העילאי בבריאה וככזה יש לסמוך עליו שידע איך להתנהג. קונצנזוסים רבים של איסורים ותקנות שבישיבות אחרות הפכו כבר מזמן לטאבו, בישיבת חברון לא עברו את הסף. בחברון היה אפשר לעשות לכאורה הכול וזה אף פעם לא עמד בסתירה לכך שבית המדרש של ישיבת חברון תמיד נראה מלא מפה לפה והעילית של בחורי הישיבות זכו להסתופף בצילו. לחברונער הממוצע הייתה איזו חשיבות (חשיבעס) כזו מתנשאת שבזמנו עשתה עלינו רושם חזק. אני חייב לציין שהיום היא די מגוחכת בעיניי, אבל אז היא הייתה מושא ההערצה שלנו. מי מאיתנו לא חלם להיות חברונער.
כל בחור בישיבה קטנה רצה, ולו לרגע אחד קטן וסודי, ללכת לחברון. אבל חברון, כמו מותג יוקרתי אמיתי, הייתה קשה להשגה.
אבל חברון, כמו מותג יוקרתי אמיתי, הייתה קשה להשגה. היו מתקבלים אליה כל שנה 120 תלמידים, רובם היו הבחורים הכי מוכשרים ומוצלחים שסיימו זה עתה ישיבה קטנה וחלקם הקטן היו בעלי פרוטקציות. בנים של מפורסמים ושל עשירים וכאלה. גם אני פנטזתי על חברון. אבל מהר מאוד הבנתי שהסיכויים שלי להתקבל אליה קלושים, אז השקעתי את מרב המאמצים שלי בכיוון אחר. אבל יהודה, שהיה חבר ממש קרוב שלי, לא ויתר על החלום הזה כל כך מהר ועשה שמיניות באוויר כדי ללכת לחברון. אין מה להגיד, בעולם מתוקן ראשי ישיבת חברון היו אמורים לרדוף אחרי יהודה, שהיה למדן ומוכשר ובעל משמעת עצמית גבוהה. אבל העולם לא מתוקן, ברוך השם, בדיוק להפך. העולם קר ואכזר ואפילו בסיפור הזה של ישיבות יש פה ושם עיוותים ושקרים ועוולות לא נעימות. מה לעשות. למרבה הצער, הכישרון והלמדנות של יהודה לא הועילו לו ביום פקודה והוא נאלץ להמשיך לישיבה גדולה 'רגילה' אחרת וכמוהו רוב המחזור שלנו, למעט אחד שהיה נכד של איזה משגיח מפורסם. וזמן אלול חדש נפתח ברחבי עולם הישיבות, ובהיכלות בתי המדרש ברחבי הארץ ישבו בחורים רבים שבורי לב, מנופצי חלום, שלא זכו לפקוד את גבעת־מרדכי בתור תלמידים מן המניין. כל אחד מאיתנו המשיך לישיבה גדולה אחרת. יוסי לישיבה בבני־ברק, שלמה לישיבה במודיעין עילית, מאיר לישיבה ברוממה, בן־חיים לישיבה בחיפה, וצביקה ואני לאותה ישיבה בשכונת הר־נוף בירושלים. והזמן עבר וכל אחד השתקע לו בחיי הישיבה שלו ועסק במסכת הנלמדת בבית המדרש שלו ובתככים הקטנוניים עם המשגיחים שלו ובצרות היומיומיות של הפנימייה שלו ובחיים התוססים של החבר'ה שלו. וכעבור חודש, חודשיים, שלושה ויותר, מי בכלל זכר את חברון? הכול ממשיך בחיים. הכול מתקדם.
והשבוע פגשתי את יהודה אחרי שנים שלא התראינו. המקום והנסיבות למפגש הם בהחלט נושא לטור מושקע בפני עצמו, אבל בואו נגיד שלא הוא ולא אני חלמנו אי אז לאן החיים יוליכו אותנו. יהודה לא דמיין אותי כותב סיפורים במוצש ואני לא חלמתי שהוא יהיה רב קהילה ברומא (!!!) אבל זה בדיוק מה שהחיים עשו, וזה מדהים. אז השבוע נפגשנו ואני אמרתי, יהודה, איזה ילדים היינו, הא? חברון־חברון מי שישמע, אבל יהודה הסתכל עליי ואמר, עדן, תאמין או לא, אבל עד היום, אין יום שהסיפור הישן הזה לא צובט לי צביטה קטנה בלב. החלום ושברו.
