במדינת ישראל נוהגים להתייחד עם זכר נרצחי השואה בשלושה תאריכים מדי שנה.
יום הזיכרון הממלכתי המכונה "יום השואה ומרד הגטאות" שנקבע על ידי כנסת ישראל בתשי"א (1951), נוהג מדי שנה בכ"ז בניסן, לאחר חג הפסח ומתמקד בזכר הנרצחים, במרידות היהודים ובעמידתם כנגד הצורר הנאצי. מועד זה נקבע מלכתחילה תוך הדגשת "המרד היהודי" שסימל המרד בגטו ורשה. כנסת ישראל העמידה את זכר הנספים בשואה עם האדרת עמידתם של היהודים תחת מגף הצורר הנאצי, מתוך מגמה להדגיש שעם ישראל לא הובל כצאן לטבח. מהמחקר ההיסטורי עולה שלמעלה ממאה ועשר מרידות מזוינות, כדוגמת גטו ורשה, התקיימו על ידי היהודים במהלך מלחמת העולם, זאת מלבד קבוצות פרטיזניות יהודיות שלחמו בנאצים, ועמידתם הגאה של יהודים רבים בחיי יומיום בגטאות ובמחנות.
יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שמצוין ב-27 בינואר, הוא היום בו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום. משמעות החלטת האו"ם בקביעתו היא כי השפעת השואה לא התעמעמה עם השנים, שכן העולם עדיין מחפש את הדרך להבטיח שהשמדת עם לא תתרחש שוב. אולם למרות המסר האוניברסלי, על היהודים במדינת ישראל עדיין מרחף איום קיומי מפורש מהאייתוללות באיראן וזרועותיהם הארוכות במזרח התיכון, לצד התעצמות משמעותית של האנטישמיות בעולם המאיימת על הקיום היהודי בתבל.
י' בטבת, "יום הקדיש הכללי", נקבע על ידי מועצת הרבנות הראשית ומתמקד בזיכרון נרצחי השואה שתאריך רציחתם ומקום קבורתם לא נודע. הרבנות הדגישה את הצורך בקיום טקס דתי־לאומי לנספי השואה באמירת קדיש, בצום ואבל ובקריאת מגילת השואה שחוברה במיוחד לתכלית זו על ידי ניצול השואה משה פראגר.
הייתה זו הרבנות הראשית שארבעה חודשים לפני תום מלחמת העולם השנייה וכניעת גרמניה, עמדה על הצורך לקבוע "יום זיכרון לדורות הנצחת נרצחי השואה". במשך השנים הבאות, מאז הדיון הראשון שנערך בטבת תש"ה, נערכו ישיבות בניסיון לקבוע תאריך מיוחד בלוח השנה בהובלת הרב הראשי, הרב יצחק הרצוג, שעסק רבות עם תום מלחמת העולם בהצלת ילדים יהודים ששהו במנזרים ובמוסדות נוצריים ובהשבתם ליהדות. המועד הסופי שנקבע היה י' בטבת, יום חורבן בית המקדש הראשון וגלות עם ישראל מארצו.
הרב אונטרמן, שכיהן באותה העת כרב ראשי לתל-אביב, הוסיף כי תאריך זה מתאים שכן "הוא מצרף את זכר החורבן הראשון, לחורבן האחרון של סוף הגלות". משמע, י' בטבת משמש זכר לדורות ומסמל את הערך ההיסטורי-הלאומי-חינוכי, משואה לתקומה עבור כלל ישראל. מה עוד שהמועד הממלכתי שנקבע אינו ראוי מבחינה דתית, שכן אין היתר לומר תחנון בכל חודש ניסן.
הרבנות הראשית הייתה הראשונה בין המוסדות הלאומיים שקבעה יום זיכרון לנספים, קדושי השואה, עבור עם ישראל בארץ ובתפוצות. יום זה כונה בתחילה "יום הזיכרון לחללי הגולה", אחר כך כונה "יום חללי השואה" ולבסוף נקבע שיקרא "יום הקדיש הכללי". משמעותו הדתית והלאומית של י' בטבת היא בהיותו סמל ואות של הרצף ההיסטורי היהודי מחורבן לגאולה, מגלות ל"ראשית צמיחת גאולתנו" במדינת ישראל.
