עברית שפה יפה. הסתכלו למשל על המילה אחריות. תראו איך האחר נמצא ממש בתוך המילה. כשאדם דואג לאחר וערב לו, הוא אחראי לשלומו. וראו מה אפשר לעשות עם האחריות – אפשר לקחת אותה ואפשר גם להטיל אותה, ולגלגל אותה ואפשר אפילו לזרוק אותה, את האחריות. הרבה דברים אפשר לעשות בה.
*
"העולם חשך עליי", אמר יובל כאהן, מנהל מכינת 'בני ציון', לאחר ששוחרר למעצר בית ביום שני. "אני קרוע ושבור", אמר ממעצר הבית ביום רביעי, לאחר שהתפטר מתפקידו. את המילים הכי חשובות אסור לו להגיד. הס מלהזכיר פן תעיר אפרוח משפטי זעיר.
*
האמת שזה עצוב. אדם עושה משהו לא בסדר. משהו לא בסדר בקנה מידה היסטרי, כן? אז אדם עוטף את עצמו בכל המגננות האפשריות. הוא שוכר יועצים לניהול משברים ועורכי דין ואנשי יח"צ. הם ינסחו לו דף מסרים ויגידו לו מה מותר לו להגיד ובעיקר מה אסור באיסור חמוד מאוד להגיד. וגם אם הוא באמת אדם ערכי ויפה ונאור, כל המילים היפות שבהן הוא היה עסוק מבוקר עד לילה כל חייו מתמוססות להן, שלא בהכרח באשמתו. מותר לו לאדם הזה לדבר על העולם שלו, ועל החושך והחורבן שפקדו אותו. אף שעם כל הצער והכאב, כל אלו הם לא הסיפור בכלל, כי האמת היא שהשבוע עשר משפחות ישבו שבעה מוקדמת מדי על תשע נערות ונער אחד. האמת היא שיש פה עצב אינסופי של עשר משפחות שהן הסיפור. ועוד מותר לו לכאהן לדבר גם על ה"אסון הכבד הזה שקרה תחת אחריותי". אבל שימו לב, זה הכי הרבה שמותר. משהו שקרה תחת אחריות.
*
אנחנו מתנהלים בעולם משונה. מצד אחד משפטיזציה חמורה, מצד שני משפטשדהזציה משוגעת. אפשר לדמות את שני המהלכים האלו לתנועת מלקחיים שסוגרת על האדם. מצד אחד שיח משפטי שנכנס לכל פינה ולית אתר פנוי מניה, ומצד שני שיח של משפטני שדה מפולפלים וסנגורים פרו־בונו ולית פוסט פנוי מהם. ייתכן שמשפטי השדה נוצרו כריאקציה לשיח המשפטי שמכלה כל אפשרות לדבר על ערכים ומוסר. ייתכן שאנשים מוצאים בו פורקן בשל האפשרות לדבר ברמה שבה לא מודדים כל דבר בהיבט משפטי יבשושי ודלוח, ושהשפה השולטת בשיח היא לא של פטור וחייב ואסור ומותר ואשם וזכאי, אלא ראוי ונכון ויפה, וגם כל מה שלא.
*
עכשיו, תראו, בן אדם שפוי לא כורה במו ידיו את הבור של עצמו ולא מהדק את החבל סביב צווארו. זה פשוט ומובן. ולכן אסתכן ואומר שאני בטוחה שיובל כאהן רוצה לומר את המילים האלו: "טעיתי. אני לוקח אחריות", אבל הוא לא יכול כי במו ידינו חנקנו את האפשרות לדבר במילים פשוטות. לומר "סלחו לי הורים יקרים, אני אשם". ובמו שפתינו ביטלנו את האפשרות להודות באחריות למחדל מעומק הלב, מעומק הצער והכאב והטלטלה. הרי אם כאהן היה אומר את המילים האלו, ולו לאשתו, ולו בהודעת וואטסאפ למשפחות ההרוגים, ולו למדריך שנמצא מתחתיו בשרשרת המזון, היה כאהן מפליל את עצמו ושולח את גופו היישר להינמקות איטית בכלא. הרי לית אתר פנוי מהמשפטיזציה. ובריאקציה כמו בריאקציה, בעולם משפטי השדה, המצב הפוך לחלוטין: לו כאהן היה אומר את ארבע המילים האלו, הוא היה זוכה לחנינה ומועלה לדרגת קדוש מעונה. צאו ולמדו, היו כותבים, יש קונה עולמו בארבע מילים.
*
משנה אסונות ד': "הוא היה אומר: מרבה בושה, מרבה סליחה. מרבה כנות, מרבה מחילה. מרבה יח"צנים, מרבה דאגות. מרבה יועצים, מרבה ריקבון. מרבה מנהיגות, מרבה אחריות".
שפה עקרה
הרב אליעזר ברלנד, עבריין מין לבן־זקן, זוכה לקבל במה מרכזית בהילולת רשב"י במירון, ולמשרד לשירותי דת שמתקצב את האירוע אין סמכות משפטית לשלול ממנו את הזכות להדליק מדורה רשמית עם חסידיו באחד המתחמים החשובים באירוע. כבר כתבתי על העקרות של השפה המשפטית, גם השבוע וגם בשבוע שעבר בקשר לניסו שחם. זה אולי זמן טוב להפנות אצבע או לגלגל את האחריות אל החסידים השוטים שהולכים אחריו כעיוורים.
גם להמונים יש אחריות, והיא כוללת למשל את הבחירה שלא להמליך עליהם אטד. המשרד לשירותי דת לא יכול למנוע ממאמיניו להמשיך להאמין בברלנד ולהתייצב מאחוריו ומלפניו ככל שיידרשו. יש כמה חסידים לשעבר שעושים עבודת קודש ומנסים לטרפד ככל יכולתם הופעות ציבוריות של ברלנד שהורשע במעשים מגונים ובתקיפה וריצה עונש מאסר – אבל הם מעטים מדי וחיוורים מדי אל מול חסידיו האדוקים.
הבאסה היא שבעולם האמיתי הסיפורים לא מסופרים כל כך יפה, ויש רשעים שטוב להם, ויש קורבנות של אותם רשעים שרע להם. יש אטדים שמבקשים ממאמיניהם לחסות בצִלם והללו רואים בדמיונם את צלם השחור משחור כמקום טוב לחסות בו, ויש נשים שזועמות על החסות של המשרד לשירותי דת ובצדק, ומבקשות לפקוח את עיניהם של שאר בני קהילתן לשעבר אך לשווא. האם תצא אש מהאטד של ישיבת "שובו בנים" ותאכל את ארזי הלבנון?
