ב'בית יעקב', שם למדתי בילדותי, לא כל כך מציינים את יום השואה. הסיבה הרשמית היא שזה יוצא בניסן ובניסן לא מתאבלים (למרות שעל תלמידי רבי עקיבא כן מתאבלים, אבל הפער בין ההבנה של ילדה לבין ההיגיון של מנהג הוא לא תמיד מובן, אז ויתרתי). חוץ מזה, יום השואה הוא יום שקבעה המדינה והיא (המדינה) שמה את הדגש על הגבורה. היא מכריזה על היום הזה כ"יום הזיכרון לשואה וגבורה". ומה בכלל יש להעצים את הגבורה?, שאלו ב'בית יעקב'. את מרד גטו ורשה? את הפרטיזנים? הם היו מעטים מאד מול רבים וטמאים. להיפך, אמרו לנו. צריך לתת הכרה וכבוד לרוב המכריע שלא היו פרטיזנים ולא היו אנילביץ', אלא סתם מוישל'ה ושיינדל'ה החמודים שהסתרקו יפה לכבוד שבת ונרצחו על קידוש ה' ממש.
גם להצטרף ליום שקבעה הרבנות הראשית כ'יום הקדיש הכללי' בעשרה בטבת זה לא ממש 'כוס התה' של העולם החרדי. בכל זאת הרבנות הראשית. כבר לא ברור מה יותר גרוע- המדינה בכבודה ובעצמה או שלוחתה שמתעטרת בזקן, מה שהופך אותה לעוד יותר מבלבלת.
הטענה הכי חזקה שאני זוכרת ל'למה לא לציין את יום השואה?' היא ש"אנחנו לא צריכים יום זיכרון. אנחנו זוכרים תמיד", כל השנה בוער בליבנו הזיכרון הזה. ותאמינו לי, זה נכון. בבית הספר ובחברה שגדלתי בה 'השואה' היא הלחם והמים של הקיום. הרי היא הסיבה שקמו כל כך הרבה ישיבות ומוסדות תורה בארץ ישראל, כדברי הרב שך שאמר שצריך להקים מאפר את עולם הישיבות שחרב.
נראה גם שהעולם שחרב בשואה היה הזנב האחרון ליהדות מסורתית טהורה בלי סייגים מודרניים. אמנם היו גם ב'שואה הנוראה' כפי שכינו אותה, משפחות 'מודרניות', 'משכילות', אבל בעיקר בגרמניה ולא בפולין. פולין הייתה המעוז האחרון ש'ידע את יוסף', שידע תמימות, חסידות, פשיטות ועבודת ה' בלי 'פוילישטיקים' ובלי רעיונות פרוגרסיביים. המודל הזה הוא המודל שעדיין שואפים אליו בחלק מהעולם החרדי ובשואה הוא נכחד. שם, בפולין, גדלו הצדיקים שלאורם צמחה התנועה הליטאית, תנועת המוסר, שמנהיגיה ותפיסותיה הן אבני היסוד בחינוך החרדי. בחצרות החסידים בפולין וברוסיה נכתבו הניגונים, בושלו המתכונים ונשמרה התורה, הצניעות ויראת השמים. לכן כל הצגת סוף שנה בבית יעקב מגוללת סיפור גבורה שהתרחש בשואה. כל ספר שמרטיט את הלב הוא ספר שמקים לתחיה את העיירה היהודית התוססת שנחרבה בשואה. הוא נותן לה צבעים עזים של כפר וריחות של חלות ומעדנים לשבת. מסיבות דומות גם אנוסים, קומוניסטים וקוזאקים מככבים בסיפורים ובהצגות בבית יעקב (שיחקתי קוזאק פעם. אני זוכרת את השפם המודבק שנפל לי כל רגע). סיפורים אלו היוו סמל לקידוש ה' ומסירות נפש.
משהו מהעולם שחרב פגשתי בטיול שורשים לפולין. הוא היה טיול קטן ואינטנסיבי וראוי לכתוב עליו טור נפרד. אני רוצה רק להזכיר כאן את הקיר החיצוני בישיבת חכמי לובלין. על קיר המבנה חרוטות המילים: "לכו בנים שמעו לי תורת ה' אלמדכם". אני חושבת שזה מסר ענק לכתוב משהו דווקא למי שעוזב את הישיבה, בדיוק עבור הרגע הזה שהוא מסובב את הראש שוב לראות את הבניין שהוא מותיר מאחוריו. אלו המילים שנאמרות לו: "לך בני לדרכך, אבל גם כשאתה הולך שמע לי ותזכור את תורת ה'". שנים קדימה וזיכרון השואה הולך ודוהה. צריך לחשוב היטב איך הפאר שהיה ונחרב בה יישאר חקוק בלבנו, ולא רק ביום הזיכרון ובעשרה בטבת.
