שנה אחרי קום המדינה קבעו מועצת הרבנות הראשית ומשרד הדתות, שיום עשרה בטבת יצוין כיום הקדיש הכללי לזכר נפטרים ונרצחים שמקום קבורתם לא נודע, ובהם קורבנות השואה. זה היה מתבקש. רבים מתושבי המדינה הצעירה ששרדו את הזוועות באירופה, חיכו לפיסת מידע אודות מי שנותרו מאחור. רבים מספור לא שבו ומקום קבורתם לא נודע עד היום, וכך המדינה הצעירה העניקה שם עולם לאלו שלא ישובו.
קביעת יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, מבטאת את הקשר הישיר בין תחילת המצור על ירושלים וחורבן בית המקדש לבין חורבן עם ישראל באירופה. אבל על ציר זמן זה קרו מאורעות נוספים. עם ישראל למוד הסבל איבד לאורך השנים רבים מבניו שהפכו למספר ברשימת פוגרומים ארוכה. עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, נרצחו עשרות אלפי יהודים בפרעות פטליורה באוקראינה, בגזרות תתנ"ו בגרמניה כחלק ממסעות הצלב, בפרעות פאס במרוקו, בפרעות ת"ח ות"ט, בספרד, בצרפת ועוד. לעיתים קהילות שלמות נכחדו ולא היה מי שיביאם למנוחת עולמים, ולפעמים הבודדים שנותרו מאותן קהילות, לא הצליחו להביא לקבר ישראל את מאות החללים שנותרו ברחובות.
מאז ההשמדה השיטתית של היהודים באירופה אנו כמעט לא נתקלים בפוגרומים נרחבים, וכשחיילינו מתים בשדה הקרב, אנו עושים כל מאמץ להביאם לקבר ישראל. אך דבר אחד לא השתנה – שנאת היהודים, אנטישמיות במונח 'המודרני', הייתה תמיד ועודנה היום. בימינו האנטישמיות כבר נלקחה צעד קדימה והוחלפה בהסתה ברשתות החברתיות ובתנועות חרם שמערערות על עצם קיומה של מדינת ישראל.
לכן כיום, כשיום הקדיש הכללי נדחק לטובת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אולי הגיע הזמן לתת קונטקסט רחב יותר ליום זה. לדבר על המאורעות האבודים, על שנאת היהודים הנוכחית, על הקהילות הקטנות שעוד נותרו ובעיקר על המשימה שלנו בחיזוק אותן קהילות ברחבי העולם ובשמירה על החוסן הקהילתי שלהן, כדי שדברים כאלו לא יחזרו.
הכותבת היא ראש המחלקה למאבק באנטישמיות וחוסן קהילתי בהסתדרות הציונית העולמית
