ברשימה הקודמת ניסינו להתחיל ולהבין את הרעיונות המסתתרים בסיפורו של ר' נחמן מברסלב "מעשה מאבדת בת מלך". בת המלך נמצאת בשבי ה"לא טוב", והמשנה למלך יוצא להחזירה. אולם המשנה למלך נכשל בשתי ההזדמנויות שהיו לו ומצליח רק בשלישית, אך הסיפור לא מגלה לנו כיצד. שני הניסיונות הראשונים מסמלים בעיניי את כישלונות האנושות במשימה שהוטלה עליה – כישלונותיהם של אדם ושל נח. הניסיון השלישי שייך כבר לעם ישראל. ניסיון זה יצליח, אך הסוף איננו ידוע מכיוון שאנו עדיין באמצע הסיפור.
אולם הרעיונות החשובים שבסיפור שייכים לעולם הקבלה, לפי הפרשנות החסידית שלה. בת המלך הנמצאת אצל ה"לא טוב" מייצגת את השכינה הנמצאת בגלות. מה משמעותה של אמירה זו? רעיון זה מופיע כבר אצל חז"ל: השכינה בגלות, שכן בכל מקום שישראל גולים אליו השכינה גולה עימהם. חז"ל אומרים כאן משהו נועז: כאשר עם ישראל סובל הקב"ה סובל איתנו, כפי שנאמר "בכל צרתם לו (לא) צר". יש כאן הבדל בין קרי וכתיב, וחז"ל דורשים שבצרתם של ישראל, גם לקב"ה צר.
כמה מילים לגבי משמעות השם "שכינה": אם נפתח את הסידור, נגלה שהוא מדבר על הקב"ה בלשון זכר. זאת אף שיודעים אנו שאין לקב"ה מין, רק מין דקדוקי, ושהקב"ה הוא מעבר להבחנה של זכר ונקבה. אנו רגילים לקרוא לקב"ה אבינו שבשמים ומתארים אותו בדמות של אב. אולם בחז"ל ישנם הרבה תיאורים שמתייחסים לקב"ה דווקא כאם. זוהי השכינה, שהיא לשון נקבה. כמובן שהקב"ה הוא אחד, אבל אם היינו צריכים לתאר אותו מבחינה דקדוקית, חז"ל תיקנו שני תיאורים: התיאור הגברי והתיאור הנשי. הדבר בא לידי ביטוי בשני השמות: השכינה והקב"ה. הקב"ה – זה התיאור הגברי בה"א הידיעה. אולם ישנו גם תיאור נשי. למשל כשאנו קוראים בתורה "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ… וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים", חז"ל דורשים זאת על השכינה השוכנת איתנו ומלווה אותנו בכל מקום שאנו נמצאים בו בגלות.
משחק החיקוי
אולם בקבלה, רעיון גלות השכינה מתפתח ומקבל אופי אחר ומפתיע. ובהקשר זה, הסיפור של ר' נחמן שולח אותנו לעולם הקבלה שמעבר להבנה זו של המדרש. לפי הקבלה, לא מדובר בכך שהקב"ה מלווה אותנו בגלותנו, אלא ההפך. אנו יצאנו לגלות כדי להחזיר את השכינה שמצויה בגלות כבר קודם לכן. הסיפור שלפנינו מתאר את היותנו בגלות, בדימוי של המשנה למלך הנודד במדבר. אולם הגלות של בת המלך, של השכינה, התרחשה עוד קודם, קודם לנח וקודם לאדם הראשון שנכשלו במשימתם לגאול את השכינה מגלותה. גלות זו היא חלק מהעולם מאז בריאתו.
מהי אותה גלות השכינה? כאמור, אנו מתארים את א־לוהים גם כאב וגם כאם, והגלות מתוארת כפרידה בין השניים, פרידה בין המידות הא־לוהיות. כביכול הקב"ה והשכינה נפרדים. בפתיחת הסיפור ר' נחמן מתאר את משפחת המלך כשישה אחים ואחות, ושהאחות, בת המלך, מגיעה לידי "הלא טוב". אולם בקבלה ישנו תיאור נועז הרבה יותר: השכינה והקב"ה מדומים לבעל ואשה, וגלות השכינה היא ההפרדה שקרתה ביניהם. זאת מפני שהשכינה היא המתארת את הנוכחות הא־לוהית בעולם, והיא אף מושפעת מהמעשים המתרחשים בעולם. המוסריות הירודה של עולמנו היא שגרמה לכך שהשכינה נמצאת בגלות – בעולם שאיננו טוב.
בסיפור מתואר כיצד המשנה למלך נע במדבר בניסיונו לגאול את בת המלך. בעולם העתיק, הדימוי של מדבר וישימון הוא של סכנה. האדם הקדמון ראה במדבר את הסכנה, ובעיר ובכפר את ההגנה. כשאנו רוצים להעניש פושע, שמים אותו סגור בכלא. האדם הקדמון שלח אותו אל המדבר. אנו רואים בחומה את הכלא, אך האדם העתיק ראה בה הגנה. כך, המשנה למלך מגיע אל המבצר המוגף ושם יש ארמון ומלך. אך כל זה הוא "הלא טוב", ומשם צריך להוציא את בת המלך.
כאן מוצג בפנינו רעיון קבלי חסידי נוסף וחשוב, והוא שהרע דומה מאוד לטוב. הרע מתחפש ומתחזה לטוב. הוא מדבר באותה שפה כמו הטוב, עד שלפעמים קשה להבחין ביניהם. לכן הוא מטעה אנשים רבים להאמין כאילו הוא הטוב. לרע יש מלך כמו לטוב, ור' נחמן אמר שגם לרע יש סיפורים כמו לטוב. זהו הרעיון הקבלי של "זה לעומת זה עשה הא־לוהים". ישנו מאבק בין האמת ובין החיקוי. שני הכוחות האלו, המלך האמיתי והמלך המזויף, נלחמים על בת המלך. ובת המלך נמצאת בשבי המלך המזויף, בשבי הרע.
מטרת הנדודים
הרעיון המרכזי הוא שאת השכינה צריך לגאול. העולם צריך לבוא על תיקונו. הרבה מתחומי החיים בעולם הזה, החומרי, נמצאים בשבי של הרע. גאולת השכינה משמעותה תיקון העולם הזה על כל תחומיו. לא להסתפק בארבע אמות של תורה והלכה ולהתנתק מכל השאר. זו ההשקפה החסידית המהפכנית.
ניקח כדוגמה את האמנות ואת התיאטרון. בעבר השתמשו בתיאטרון להצגות נוצריות, וכיום משתמשים בו לא מעט למטרות אנטי־ערכיות לחלוטין. לכן יש כאלה שפוסלים את התיאטרון באופן עקרוני. אולם הסיפור רוצה ללמד אותנו ההפך: כל תחום בעולם, כמו גם התיאטרון, איננו רע מיסודו. הוא נראה רע מפני שעושים בו שימוש רע, מפני שהוא נפל בשבי של אידיאולוגיות רעות. המשימה שלנו היא לגאול את התיאטרון. כך גם ביחס לאמנות, שבעבר שירתה רבות את האלילות ואת הנצרות, ואף כיום היא משרתת אידיאולוגיות שאינן טובות. אולם גם את האמנות צריך לגאול. אלה הן דוגמאות למשימה האנושית המוטלת עלינו, לגאול את השכינה.
כאן מוצגת גם תפיסה רדיקלית ביחס לגלות עם ישראל. לכאורה יצאנו לגלות כעונש על חטאינו. אולם הטענה היא שישנה גם מטרה עמוקה יותר ליציאתנו לגלות: להושיע את בת המלך, לשנות ולתקן את העולם כשאנו מפוזרים בין האומות. גם המהר"ל חשב באופן דומה. לכן המשנה למלך נודד במשך שנים רבות במדבר, המייצג את הגלות, כדי להחזיר את בת המלך.
גישות אחרות ביהדות טענו שאנו צריכים להתרכז בצד הדתי ולהתנתק מכל השאר. בניגוד לכך אומרת לנו החסידות שעלינו מוטל עוד משהו: אנו צריכים לגאול את כל צדדי הקיום והפעילות האנושית. את היופי, הטבע והגוף. כך גם עלינו לגאול את ה"פוליטיקה". בגלות נזרקנו מחוץ למערכת הפוליטית ואיבדנו את קיומנו כישות מדינית. אך כדי שגלות השכינה תסתיים, צריך לגאול את העולם של מדינות שנלחמות זו בזו באכזריות וגם מדכאות את אזרחיהן.
