הטיעון החרדי הכי מוצלח נגד הציונות נוסח בניו־יורק, לפני שישים שנה. הוא מופיע בחוברת בשם "יהדות התורה והמדינה", שעליה חתום "א' גיטלין". למעשה, כתב את החוברת חסיד חב"ד עם סיפור חיים נדיר, ששמו הרב אוריאל צימר.
צימר נולד בווינה בשנת תרפ"א (1920), עלה עם הוריו לארץ ישראל ולמד בגימנסיה הרצליה, לצד הסופר משה שמיר. לאחר מכן חזר בתשובה והיה מראשי פועלי אגודת ישראל. הפלג שלו בתנועה נכשל בבחירות, וצימר המאוכזב ירד לארצות הברית, התקרב לחסידות חב"ד, ואף ערך את שני הכרכים הראשונים של ליקוטי השיחות של הרבי מלובביץ'. הוא שלט ב־17 שפות ועבד כמתורגמן באו"ם. מזכ"ל האו"ם דאג האמרשלד התפעל משליטתו בכל כך הרבה לשונות, והיה נוהג לומר שצימר לבדו הוא "או"ם שלם".
הרבי מלובביץ' עודד את צימר לכתוב חוברת כנגד הציונות, ולאחר שהתפרסמה אמר לו: "זה היה צריך להיות יותר חריף". צימר ויתר על הטענות החרדיות הקלאסיות נגד הציונות – שאסור לשתף פעולה עם החילונים, ושאסור להקים מדינה יהודית לפני בוא המשיח – שהן טענות חלשות למדי. במקומן העלה טענה חזקה הרבה יותר: הציונות רוצה להחליף את מהותו של עם ישראל. במקום להיות העם שבחר ה' לעבודתו, קהילתם של החייבים בעבודת הא־ל, הציונים רוצים להגדיר את עם ישראל ככל העמים: קבוצת אנשים שיש להם מוצא, ארץ ושפה משותפים. צימר ציטט אחד ממנהיגי אגודת ישראל שאמר בלעג לציונים: "ויתרתם על דת עולמית, כדי לקבל איזו פרגוואי". זו הייתה כוונתו: מחקתם את א־לוהים מעולמנו הקולקטיבי, כדי להמציא לאום ככל הלאומים.
מה יכולה הציונות הדתית להשיב לטענה החזקה הזו? שהזהות הלאומית הפשוטה אינה מתחרה במסירותנו לקדוש ברוך הוא, אלא מציבה תשתית למסירות הזו. הרב סולובייצ'יק קרא לזה "ברית גורל": שותפות של זיכרון ומורשת, מולדת ושפה. זו הקומה הראשונה, שעליה אנו מוסיפים ובונים קומה נוספת של ייעוד רוחני. הרב קוק ניסח זאת קצת אחרת: בעיניו, אין מדובר בשתי קומות אלא בקליפה וגרעין. מי שמסור לתחיית עם ישראל, כך סבר הרב קוק, בעל כורחו מתמסר גם לקדושה הא־לוהית שחבויה בו. כך או כך, המנהיגים הרוחניים של הציונות הדתית טענו שהתחייה הלאומית תורמת לזיקתנו לא־לוהים. נכון שהרבה משותפינו לגורל היהודי הלאומי אינם שותפים להשקפתנו הדתית. אנחנו מכבדים אותם ואת עמדתם, אבל לא מוותרים על זווית הראייה הרוחנית שלנו, שמציבה בקודקוד הפירמידה את בורא העולם. בלעדיו, אנחנו באמת בונים כאן רק עוד איזו פרגוואי.
אני מכבד ואוהב חילונים שמאמינים בלאומיות יהודית גם בלי להאמין בא־לוהים, אך אינני יכול להסתפק בקומה הזו של קיומנו הלאומי. אני מהלל את ממשלת ישראל ששלחה במלחמת ששת הימים את חיילינו לשחרר את ירושלים, גם אם המניע העיקרי שלה היה האיום הצבאי של הלגיון הירדני. הרי גם הגנה צבאית היא ערך חשוב, ובסוף היא הביאה לנו את ירושלים הנצחית, על כל משמעויותיה. על הקומה הלאומית נבנתה כאן הקומה הדתית. אני כועס רק על מעשיו של משה דיין בהר הבית, כאשר הצהיר "מי צריך את כל הוותיקן הזה", ומסר את ההר לידי הוואקף. לקומה הראשונה של קיומנו הלאומי יש ערך רב, כל עוד אינה מוחקת את הקומה השנייה, את ברית הייעוד עם א־לוהי ישראל.
רוב העולים לישראל היום אינם יהודים, ואין שום רב שיכול לגייר בקצב שמתקרב ליבוא הגויים ההמוני הזה. יש לשנות את סעיף הנכד הארכאי בחוק השבות, ולהפסיק לעודד גויים ממדינות עניות להגר לישראל
בשנים האחרונות אני מזהה תזוזה רוחנית מדאיבה באגפים מסוימים של הציונות הדתית: הצרחה בין תפקידיהם של א־לוהים ועם ישראל. במקום ההשקפה הקלאסית, הרואה בעם ישראל את עם ה' המסור לעבודתו, צומחת השקפה חלופית, הרואה בא־לוהים מש"ק חינוך מסור, המספק לעם ישראל מורשת והווי. כך, למשל, אפשר לשמוע בפי אנשים דתיים טענה רווחת, שפרטי ההלכה המדוקדקים היו נחוצים לנו בגלות כדי להבדיל אותנו מהגויים ולמנוע התבוללות; בארץ ישראל כל זה מיותר. הטענה הזו היא שקר מופרך, וקל להוכיח זאת: מספיק לפתוח את ששת סדרי המשנה. כל מי שיעיין במסכת שבת או כלים יראה הלכה מדוקדקת ומפורטת מאין כמותה, שכולה נוסחה ובוצעה בארץ ישראל. למעשה, לא צריך אפילו משנה: מספיק לפתוח את ספר ויקרא כדי לראות הלכה פרטנית ותובענית, שקדמה בהרבה לגלות.
הבעיה העיקרית בטענה הזו אינה מופרכותה ההיסטורית, אלא האקסיומה הערכית שלה: כאילו עבודת ה' נועדה לשרת את מטרותינו הלאומיות, ולא להפך. הרמב"ם אמר שהעבודה הזרה לא התחילה בסגידה לעץ ולאבן, אלא בסגידה לערכים חיוביים, למלאכים עליונים, תוך התעלמות מכך שהם בסך הכול משרתי ה'. אנחנו צריכים להיזהר לא להידרדר לעבודה זרה הסוגדת לערך החיובי מאוד של עם ישראל, והופכת אותו לאליל. אנחנו עובדים את הקדוש ברוך הוא, ולא הוא עובד אצלנו.
כאן אני מגיע לפולמוס העכשווי בנושא הגיור. יש בישראל מאה אלף זוגות שהתחתנו בנישואי תערובת, והעובדה הזו מוצגת כטיעון בזכות הקלות בגיור, שימנעו כביכול את נישואי התערובת הבאים. המספר הזה כולל בעיקר זוגות שעלו מחו"ל כשהם נשואים; מספר הזוגות המעורבים שמתחתנים בתוך ישראל קטן בהרבה. ובכל זאת, אין ספק שיש פה בעיה, והיא אינה נעוצה במדיניות הגיור, אלא במדיניות ההגירה: רוב העולים לישראל היום אינם יהודים, ואין שום רב שיכול לגייר בקצב שמתקרב ליבוא הגויים ההמוני הזה. קודם כול צריך לשנות את סעיף הנכד הארכאי בחוק השבות, כפי שהציעה ציפי לבני, ולהפסיק לעודד גויים ממדינות עניות להגר לישראל.
ומה לגבי הגויים הרבים שכבר נמצאים כאן איתנו? האם לא צריך לעשות הכול כדי לגייר אותם, במדיניות הלכתית מקילה ובמאור פנים? בהחלט; וכל דייני הגיור שפגשתי שותפים להשקפה הזו. אך רוב מכריע של העולים שאינם יהודים פשוט אינם חפצים בגיור כהלכה, הכולל קבלת מצוות, מאיר פנים ככל שיהיה. גם אם הפנים יאירו כאור החמה בשבעת ימי בראשית, הם פשוט לא מעוניינים. הם אזרחים טובים, שמרגישים בסדר גמור גם כך. לדאבון הלב רובם לא מאמינים בתורת ה', ולא יכריזו אחרת, גם אם יקלו עליהם מאוד.
הרבה אנשים טובים קוראים היום לרפורמות הלכתיות דרמטיות בגיור, וכוונתם טובה ורצויה, אך קריאתם משובשת. צריך להיזהר שלא להאליל כאן את עם ישראל, ושלא להפוך את א־לוהי ישראל למשרת העם. אם חלילה נצעד לשם, זה אומר שצימר והחרדים צדקו. אני שומע קריאות להסתפק ב"גיור סוציולוגי", שהוא שם יפה למחיקת ההלכה. אני שומע גם שמצטטים בהסכמה את הפתגם הנורא, שדי לנו באב יהודי ובאם־16, כלומר: שכל מי ששירת בצבא הוא יהודי; כאילו אין בצבאנו גם חיילים דרוזים, וכאילו המסע הרוחני העמוק של הגיור כפוף לשיקולי אכ"א. אך הבקו"ם אינו מקווה, ואימון מתקדם אינו ברית מילה. חייל נוכרי הוא טוב וצדיק ואהוב, אבל איננו יהודי. מי שמבחינתו גוי ששירת בצבא הוא כבר יהודי – ממילא לא צריך את החותמת הרבנית. שיקרא לאנשים הטובים הללו איך שהוא רוצה. ומי שחשובה לו עמדת התורה, מוטב שיאזין למה שהיא באמת אומרת.
לפי ההלכה, גיור חייב לכלול קבלת עול מצוות. אי אפשר לוותר על זה. ברור שיהודי חילוני הוא יהודי בדיוק כמוני, אך להתקבל למועדון קשה יותר מאשר להישאר חבר בו. אבהיר שאינני נוקט כאן עמדה בשאלה האם הגיור הוא ביסודו תהליך שעיקרו דתי או לאומי. אני יכול לחיות בשלום עם הטענה שהמרכיב הלאומי תופס מקום מרכזי יותר בתהליך הגיור. כשמראיינים עובד פוטנציאלי לחברה להגנת הטבע, אני מניח שמתמקדים יותר בתרומתו לארגון, ופחות בדבקותו בערכי הטבע, אף שהם התכלית. ובכל זאת, קשה לי להאמין שיגייסו לחברה עובד שיסרב להצהיר על אהדתו לטבע, ושיודיע שאחרי שעות העבודה הוא מתכוון להמשיך בתחביבו לזרוק סוללות לים. אפילו מי שלדעתו המרכיב העיקרי בתהליך הגיור הוא "עמך עמי", אינו יכול לוותר על "וא־לוהיך א־לוהיי".
אינני מתנגד לרפורמה בתחום הגיור, שתעניק לרבני ערים סמכות גיור מבוקרת. לצערי, אינני חושב שזה ישנה הרבה
יותר ממה שחשובה בהקשר הזה המוטיבציה של המתגיירים, חשובה הנכונות שלהם. לא כל חתן בוחר בכלתו בגלל הסיבות הכי נכונות. גם אם הוא מתחתן איתה בעיקר בגלל היופי, זה בסדר, כל עוד הוא שמח לקבל גם את האופי. גם אם אדם בוחר להתגייר בעיקר בגלל החֶברָה, או אפילו בגלל החֲבֵרה – נוכל לחיות עם זה, כל עוד הוא מבין שלהיות יהודי זה לא רק חבר'ה.
אינני מתנגד לרפורמה בתחום הגיור, שתעניק לרבני ערים סמכות גיור מבוקרת. לצערי, אינני חושב שזה ישנה הרבה. אני בטוח שכל רבני הערים בישראל יסכימו איתי, שאי אפשר להצטרף לעם ישראל בלי קבלת מצוות. רבנים מתווכחים איך לפרש את הדרישה הזו, כמה יֶדע לדרוש מהמתגיירים, ועד כמה לדקדק בניסוחיהם המדויקים. רוב דייני הגיור מותחים כבר היום את החבל לכיוון המֵקל, ואינני מאמין שעוד קולא נקודתית כזו או אחרת תייצר שינוי אסטרטגי. אינני מאמין גם שרב זה או אחר ניחנו באישיות כה כריזמטית, עד שברגע שיפתחו בית דין לגיור יצבאו עליו מאות אלפים בעיניים בורקות. זה לא יקרה.
נחוץ לומר כאן את האמת: הבאנו על עצמנו בעיה, שאין לה פתרון פשוט. הפוליטיקאים יצרו בעיה קשה, והרבנים אינם יכולים לפתור אותה. הזמנו למדינת ישראל גויים, שהם אזרחים טובים ונאמנים, ונצטרך ללמוד לחיות עמם. אם רבים מהם יבחרו במשך הזמן בה' ובעמו ישראל – נשמח מאוד. בכל שנה אלפים מהם מתגיירים, בעיקר נשים צעירות, והעובדה הזו בעלת חשיבות גדולה לגבי הדור הבא. אם ננקוט במדיניות הגירה הגיונית יותר, נוכל להכיל את ההתמודדות עם הלא־יהודים שבתוכנו. אך כך או כך, בשום אופן לא ננטוש בגללם את ההגדרה היסודית של זהותנו היהודית הלאומית, ולא נצניע את קיומו של ה' א־לוהי ישראל בעולמנו ובזהותנו.
קשה להיות יהודי, וגם להצטרף אלינו לא קל. לא פלא שאין מספיק מתגיירים. אבל אני זוכר מה שלימד אותי המורה לספורט בכיתה ה': אם אין מספיק קליעות, אל תנמיך את הסל, אלא תתאמץ לכוון יותר גבוה.
