המון שבעות. המון שבעות ולוויות. המון דמעות. והיום הכול נראה צעיר. גיל 70 זה כל כך צעיר. וגם גיל 83 לאישה שהייתה חיונית ומופלאה ומרגשת. בשבועיים האחרונים ביקרתי בשלוש שבעות, ועוד היד נטויה. ובכל פעם שנכנסתי קיבלתי מהאבלים קריצה "יש לי חומר לשלושה טורים לפחות". אז למרות שכתבתי כאן בעבר, אני חשה שכדאי לחזור ולעדכן. לפניכם המדריך למנחם:
מתי. לשמחתי האישית התחילו משפחות להגביל את שעות הניחומים. אבל לא כולן, אפילו לא רובן. ועל כן, אנשים! הפעילו שיקול דעת. אל תגיעו אחרי עשר וחצי בלילה ותשתדלו לא להישאר אחרי עשר. האבלים מותשים. ובבקשה, למרות שלא כתוב. תנסו לא בשעות הצהריים הקשוחות. לפעמים יש בין האבלים מבוגרים, שחייבים קצת להירגע. תנו לאבלים זמן. זמן לאכול, זמן להיות בשקט. אל תגיעו כשנוח לכם, תנסו להגיע כשנוח להם.
לכמה זמן. הסעיף החשוב ביותר ואם אין לכם כוח להמשיך לקרוא, מבחינתי תתמקדו רק בו. ניחום אבלים צריך להיות קצר. לא יודעת להגיד זמן מדויק. רבע שעה זה מצוין, חצי שעה זה לגמרי מספיק. כן, גם אתם, אנשים שהיו בפקקים, נכנסתם וטרחתם לעדכן את האבלים בכל תלאות הכביש, משל הייתם בני כבודי בכבודו ובעצמו. ראשית – חסכו מאיתנו. שנית, אנו מעריכים את המאמץ שעשיתם אבל זה לא אומר שאתם צריכים להישאר אותו הזמן שלקח לכם להגיע.
לבד. ישנם אלה שנשארים אחרונים לשבת עם האבל ולא נעים להם לעזוב אותו. הריני באת כוחם ואומרת לכם: אפשר להשאיר אותם לבד. הם צריכים להתפנות, ללכת לאכול, להיכנס לווטסאפ. לפעמים קצת נמאס להם לדבר. והם אפילו ישמחו לשקט. הגדילו לעשות כאלו שהציעו לחברתי מתנדבים ש"יעבירו להם את הזמן". אין צורך. זה זמן מוזר שכזה, זמן שלא זז ושחולף בשנייה. כמו ג'ט לג בליווי טון של עצב על הלב. נשארת אחרון? זה לא מביך ולא פדיחה. רבע שעה, חצי שעה, תגיד להם שאתה משתתף בצערם ובוא ניפרד.
סיבת הסיבות. יש אנשים שמנסים "להעביר נושא". מנסים לשמח. ואז הם מתחילים לספר דברים מדהימים שהם עשו, מראים לאבלים תמונות של הילדים. והם רוצים טוב, הם רוצים להסיח את דעת האבל מהכאב. לא תודה. הם לא ביקשו. הם רוצים להיות בכאב. נכחתי השבוע בשיחה שלמה על מקום הנשים בתנ"ך שנעשתה מעל לראש האבלה. מבט אחד בה והיה ברור שהיא לא שם. בואו נהיה שם. בואו נזכור לשם מה התכנסנו.
חברים טובים. החברים הטובים רוצים להיות הרבה. וגם הם מנסים "למלא את החורים". להגיע על מוצ"ש ו"לחכות יחד עם האבל" עד שתגיע המסה של האנשים. אל. גם ככה האבלים כל הזמן דרוכים. חיים בין הגלים. מנסים להעריך מתי יגיעו הרבה ומתי קצת ולעולם לא קולעים. תהיו חברים טובים במסביב. בארוחות. בדאגה לילדים. תהיו חברים טובים אחרי השבעה. יש לנו את כל החיים לבכות ביחד. עכשיו האבל הוא משהו אחר. הוא מה שמי שהגיע גורם לו להיות – הבן של אביו, האח. מקשיב לקולגות. כל מנחם מזכיר לאבל את עשרות הכובעים שלו ושל הנפטר. תנו להם להיות שם איתם.
אל תעשו. אולי אני מייצגת רק את האבלים החברים הטובים שלי, אבל אני מניחה שזה מדגם מייצג יחסית. אל תספרו להם על זה שהמחלה הזו זה בדיוק מה שהיה אצלכם במשפחה ודווקא אצלכם יצאו מזה. בבקשה, לא לבוא מהעבודה של הנפטר ולהביא את החפצים שלו בשבעה. ממש לא. זה מטלטל לחלוטין. והחשוב ביותר. אל תשדכו את האלמנים והאלמנות תוך כדי השבעה. אין כמו לשמוע מאחורי הגב "נו נו, תוך פחות משנה היא/הוא מתחתנים שוב". ובקשר ללוויה. הגעתם? נהדר. אם אתם רואים שהאבל/ה רגע לפני הקראת הספד, אל תקפצו עליהם עכשיו מאחור עם חיבוק מלא נהמות ודמעות. חכו עוד רגע. זו לא אשמתם שאיחרתם, והם לא חייבים לדעת שאתם כאן.
ווטסאפ. העולם נפל על הראש, כך הבנתי סופית כשחבר הראה לי הודעה ובה כתוב: מאוד הצטערתי לשמוע על מותו של אביך, הייתי שמח אם תוכל לכתוב לי משהו או ערך שאוכל ללמוד ממנו. הצעתי לענות במקומו ולהמליץ לו ללכת לחפש את החברים שלו. נראה לך הגיוני שהאבל צריך לפנות את זמנו עכשיו ולהקליד לך טור ב־600 מילה? ושאר הווטסאפ – תירוצים. למה לא הצליחו להגיע וכמה לא נעים. רק תכתבו שאתם משתתפים. אין צורך לספר שהיית בברצלונה חמישה ימים, בתוספת תמונות.
אוכל. תביאו. והכי־הכי מרק. ותשאלו אם בא להם תה או תמר. כי הם לא שמו לב והגרון כבר יבש. ותודה שבאתם. ותודה שקיצרתם. ואיזה עצוב. נורא־נורא עצוב.
