תשמעו סיפור, לפני כמה ימים קיבלתי הודעה מבחורה נחמדה שאני לא מכיר. שלום יאיר, היא כתבה לי, קוראים לי עדי ואני סטודנטית לעיצוב, יש לנו באחד הקורסים תרגיל שבמסגרתו אני מעצבת כריכות לסדרת ספרי ביוגרפיה, סדרה בדיונית שמוקדשת לדמויות ישראליות, ובחרתי בך! ולכן ממש רציתי לשאול אותך באופן אישי – אם היית צריך לתת כותרת משנה לביוגרפיה על חייך, מה היא הייתה. ואני קראתי את ההודעה הנחמדה הזאת שלה, ומיד עניתי, בלי להתבלבל, שכותרת המשנה הכי מתאימה לביוגרפיה הבדיונית שלי היא – "הבן של רחל אגמון".
* * *
אמא שלי האהובה שלי המצחיקה שלי המתוקה שלי, רחל אגמון, חגגה השבוע יום הולדת שבעים ושש! קולולולולולו! אם היה אפשר לעשות כסף מאהבה, הייתי יכול לעשות מיליונים בזכות האישה הזאת. כי אני אוהב אותה. מאוד! וככל שהשנים עוברות, ככה אני אוהב אותה יותר, וכמו בכל שנה, גם השנה, ביום הולדתה, אני מקדיש לה את הטור הזה, כדי שכמה שיותר אנשים ידעו שהאישה האמיצה והחמודה והשמנמנה והמרגשת הזאת ראויה לאהבה. כל האנשים ראויים לאהבה, אבל אמא שלי הכי ראויה לדעתי, בעצם גם הילדים שלי הכי ראויים לאהבה, לא, בעצם אמא שלי יותר, לא יודע לא משנה הסתבכתי.
והפעם לכבוד יום הולדתה, אני רוצה לספר לכם על הקלות שבה אמא שלי מתנהלת בעולם, לא יודע אם קלות זו המילה המדויקת, אבל אין לי מילה יותר טובה. אני אתן לכם דוגמה, לפני כמה שבועות התקשרתי לאמא שלי במוצאי השבת, כדי לשאול אותה איך עברה עליה השבת, ואמא שלי אמרה לי, לא טוב, ואני אמרתי, אוי ואבוי, למה לא טוב, ואמא שלי אמרה, כי הייתי לבד, לא הזמינו אותי לאף ארוחה, וכל מי שהתקשרתי אליו כדי לשאול אם זה מתאים שאצטרף לארוחה, אמר שהשבת זה במקרה לא מתאים, וככה נשארתי לבד. זה מה שאמא שלי אמרה. וכשהיא אמרה לי את זה הרגשתי את הדמעות שלי חונקות אותי, פתאום התמלאתי בעצב נוראי, ובאשמה איומה. דמיינתי את אמא שלי יושבת לבדה, בבית שלה, מול שולחן השבת, בבדידות נוראית. והלב שלי נשבר.
אבל עוד לפני שהוא הספיק להישבר, אמא שלי המשיכה ואמרה, בסדר, לא נורא, בשבת אחרי הצהריים האחיות שלי הגיעו אליי לבקר אותי, ביחד עם עוד כמה בני משפחה, והיה ממש נפלא! ואני אמרתי לאמא שלי, וואי אמא אני כל כך מצטער שהיית לבד בשבת, ואמא שלי לא הייתה צריכה את האמפתיה שלי בכלל, כי היא כבר המשיכה הלאה, היא כבר הייתה במקום אחר, היא סיפרה לי על הביקור הנחמד של האחיות שלה שהיא אוהבת, ועל הילדים שלהן, ועל ההרצאה הנהדרת שהיא בדיוק שמעה בזום, ועל ההצגה שאליה היא הולכת היום בערב, ועל הטיסה שלה להולנד שהתבטלה, ועל אלף דברים אחרים, זה היה מטורף, אני כמעט בכיתי מהשבת העגומה שעברה עליה, ואמא שלי כבר הייתה שקועה בסיפורים אחרים. כי היא כזאת, היא מין בן אדם כזה, היא לא נתקעת, היא לא מתאבססת, היא לא שוקעת בעצבות. זה כוח העל שלה. זה מה שהופך אותה לכזאת אישה אגדית.
זה רק סיפור קטן, אני יודע, אבל הוא כל כך אופייני לאמא שלי. היא כל כך שונה ממני. אני בן אדם שתקוע בלופים של מחשבות שחורות וחרדות סמיכות. אני כל הזמן מתוסכל ממשהו. אני כל הזמן מוצף רגשית. ואמא שלי, חחחחח, היא כל הזמן זורמת הלאה, עם החיים, כמו אבוב על נהר גועש. היא לא נתקעת, ולא עוצרת, ולא שוקעת. החיים ניסו להשפיל אותה, הם ניסו לרסק אותה, הם ניסו לגרום לה לדעוך לתוך עצמה, אבל אמא שלי גברה על ההשפלות והביזיונות. היא בדיוק הייתה צריכה לשים מרק עוף על הגז.
רוב האנשים היו נכנעים לחיים קשים כמו שהיו לה. רוב האנשים היו מתקשים להוציא חיוך מהשפתיים אחרי כל כך הרבה שנים של ייסורים וביזיונות. רוב האנשים היו נותנים לצבעי הבסיס של העצבות להשתלט על חייהם. אבל אמא שלי האהובה שלי עשויה מחומר אחר. זה סוד הקסם שלה. היא כל הזמן דוהרת הלאה. מתנדבת ביד בן צבי, מבשלת מרקים לנשים עריריות, יוצאת כמעט כל ערב, להצגות, לסרטים, לקונצרטים, או סתם לשבת עם חברות. פעם בשבוע היא נוסעת לבקר חברים, בצפון, בדרום, במושב נחלים. העיקר לצאת, העיקר לזוז, העיקר לחיות, לזרום, לצחוק, לשיר, לרקוד, לא להיתקע, לא להיתקע!
* * *
איזה דבר זה החיים האלה. רק עכשיו, בגיל שלושים וארבע, כשיש לי ילדים משלי, אני מרגיש שאני מתחיל להבין את אמא שלי. נראה לי שככה כולם. כל הילדים מגלים את ההורים שלהם מחדש, שוב ושוב, כל החיים. וגם אני מגלה את אמא שלי. וככל שאני מגלה אותה, ככה אני אוהב אותה ומעריך אותה יותר. כי היא קלה, ושמחה, ונינוחה, ולא נתקעת. גם כשהחיים מתנגשים בה, היא מביאה להם כִּיף, ויוצאת לרמי לוי, ומשם לכנס במכון ון־ליר.
אמא, יום הולדת שמח. אני אוהב אותך. תודה שהבאת לי חיים.
