טיבו של הכישלון

על אלה אני בוכיה

אתמול חל צום עשרה בטבת, שנקבע כיום אבל על תחילת המצור על ירושלים בתקופת בית המקדש הראשון. עשרה בטבת נחשב לאחד מן 'הצומות הקלים', במובן הזה שהוא מתחיל רק בבוקר ואסורה בו רק אכילה ושתייה, להבדיל מיום הכיפורים ותשעה באב, שחלים מערב עד ערב ואסורים בהם גם רחצה, נעילת נעלי עור ותשמיש המיטה.

למרות 'קלותו', קבעו חכמים כי אילו היה חל צום עשרה בטבת בשבת (בפועל, לוח השנה העברי סודר כך שאפשרות כזו אינה קיימת), הוא לא היה נדחה מפני השבת, אלא היה צורך לצום בו ביום; בניגוד ליתר הצומות, כולל תשעה באב, שנדחים מפני השבת.

הקביעה הזו כמובן מעוררת תמיהה, אבל אולי ניתן להסביר אותה כך: יום תחילת המצור מסמן את ראשית התהליך שהביא לחורבן ירושלים וגלות בבל; שאר הצומות שנקבעו לזכר החורבן מציינים שלבים מאוחרים יותר בתהליך החורבן: י"ז בתמוז מציין את יום הבקעת חומות ירושלים; תשעה באב את יום שריפת המקדש, וג' בתשרי (צום גדליה) את רצח גדליה בן אחיקם, מבכירי המנהיגים של יהודי ארץ ישראל לאחר החורבן, רצח שפגע עוד יותר באוטונומיה היהודית החלשה.

החומרה היתרה של צום עשרה בטבת, שבגללה היה צורך לצום בו גם בשבת, אולי נובעת אפוא דווקא מהיותו תחילת התהליך; הזמן שבו אולי ניתן היה לעצור את האסון המתגלגל. לעתים קרובות אסונות באים על בני אדם לאחר שלא זיהו את תהליכי הסכנה בעודם באיבם, כשעוד יכלו להתמודד איתם, או שזיהו ולא הצליחו לעורר בעצמם מספיק מוטיבציה כדי למנוע את האסון, דווקא מפני שלא נראה אז מספיק מסוכן. חכמים ביקשו אפוא לומר לנו שלכשלון בהתמודדות עם תחילתו של משבר יש משמעות חמורה במיוחד.

מה טיבו של הכישלון? ספרי מלכים וירמיהו מספקים את התשובה. ממלכת בבל כבר שלטה למעשה באותן שנים ביהודה, ומלכי יהודה בעצם מונו על ידה כסוג של אוטונומיה. הם גם העלו מס שנתי לבבל, ובכלל זה נאלצו להעביר לה רבים מאוצרות המקדש. זה היה כמובן מצב משפיל, שעורר יצר טבעי של מרד. אחרון מלכי יהודה, צדקיהו, אכן התפתה למרוד, תוך הסתמכות על סיוע שהיה אמור לקבל ממלך מצרים; זאת, למרות שהנביא ירמיהו חזר והזהיר את צדקיהו מפני המרד. ירמיהו הושם בכלא, וצדקיהו העדיף להאזין לנביאי השקר, שעודדו אותו למרוד.

גם האסון של חורבן בית שני הגיע בעקבות מרד בשלטון הרומאי – מרד ששוב היה צודק וטבעי בתחושותיו אבל חסר סיכוי מבחינת יחסי הכוחות שבו. אין פירוש הדבר שלמדינה קטנה לעולם אסור למרוד בכוחות גדולים ממנה. יש מצבים שבהם עצם הקיום הלאומי, או עצם הזהות הלאומית, עומדים בסכנה, ויש הגיון במרד אפילו אם הצלחתו מוטלת בספק גדול. בהקשר הזה ראוי לציין שהמרד היהודי הקדום שהצליח הוא מרד החשמונאים, שבניגוד למרידות שהביאו את שני החורבנות לא היה מרד כנגד השלטון המדיני כשלעצמו אלא כנגד גזירות הדת שלו, ומצביא המרד, יהודה המכבי, גם ידע לנצל היטב את הפיצולים במחנה ההלניסטי. רוצה לומר: המלחמה של מעטים כנגד רבים (מרד החשמונאים, מלחמת העצמאות בתש"ח) יכולה להצליח, אבל לעולם יש לשקול היטב סיכויי הצלחה, ושאלות של עלות מול תועלת, כי צידקת המרד לא תמיד מובילה בהכרח להצלחתו.

קדיש על העצמאות התורנית

הממסד הדתי מתגאה בכך שהפך את צום עשרה בטבת להרבה יותר רלוונטי לבני הדור הזה משאר צומות החורבן, בכך שחיבר אותו לשואת יהדות אירופה והפך אותו ליום שבו אומרים קדיש על כלל הנרצחים והנספים בשואה שיום מותם לא ידוע. אכן, באופן טבעי האופן שבו מצוין כיום עשרה בטבת הוא בעיקר בהקשר לשואה, והרבה פחות בהקשר למצור הקדום על ירושלים. אפילו הציבור החרדי, שבעבר לא ציין את 'יום הקדיש הכללי' משום שלא הכיר בסמכות הרבנות הראשית לקבוע עבורו ימי אבל שלא ציוו חז"ל, הולך ומציין את היום הזה – אם מתוך התקרבות למדינה ולרבנות הראשית שלה, ואם מתוך הצורך לציין איזה שהוא יום שואה, כאשר 'יום השואה' שקבעה הכנסת עדיין נחשב בעייתי, בשל חלותו בחודש ניסן, שבו אסורים ההספדים ומנהגי האבלות הם בסיסיים ביותר.

אבל ההישג הזה מחביא מאחוריו כישלון גדול. משום שהיקפה העצום של השואה היהודית במאה ה-20 (שישה מיליון יהודים, שליש מבני עמנו) היה אמור להצדיק יום אבל נפרד, ולא כזה שמוצמד ליום אבל קדום. בחורבן בית ראשון נהרגו הרבה פחות יהודים מאשר בשואה, ובכל זאת הוליד האסון ארבעה צומות שונים, ואילו השואה הנוראה של דור הורינו וסבינו לא הולידה אפילו צום אחד, למעט הצמדת יום האבל עליה ליום צום קיים וותיק. הנימוק הגורס שלחכמי דורנו אין סמכות להוסיף תקנות על מה שהורו קדמונים, רק ממחיש את העליבות. גם חכמי הדורות הקדומים לא קיבלו מאף אחד את הסמכות הפורמלית לקבוע תקנות. הם לקחו אותה לעצמם. עלובה לא פחות היא ההתנגדות לציון יום השואה בניסן. נוכחתי לא פעם בהלוויות של אנשים שנפטרו בניסן, בהם רבים מהדוברים התחכמו לאיסור ההספדים, ואמרו הספדים שכונו בשם 'דברי פרידה', מתוך תחושה מוצדקת שאי אפשר להיפרד מאדם בלי לומר משהו על חייו ודרכו בעולם. אם נכון הדבר לגבי אדם בודד, האם שישה מיליון יהודים אינם ראויים לחריגה מאיסור ההספדים?

 רק בישראל

• שרת חינוך שעובדת שלה מעידה שהורתה להסתיר מראש הממשלה נתונים על התחלואה בבתי הספר, והיא נשארת בתפקידה בלי שהדבר ייבדק לאשורו.
• שר לבטחון פנים שמקדיש את עיקר התייחסותו הציבורית לאלימות המתנחלים – תופעה קיימת וראויה לטיפול נחוש – ואת חוסר התייחסותו לטרור הערבי והפלסטיני, שהיקפו ותוצאותיו חמורים בהרבה, הוא מסביר ב'היעדר תווים בטוויטר'.
• רב שהורשע על-פי הודאתו בשרשרת של מעשים מגונים, וחשוד באחריות למעשי רצח ולניצול מאמינים בצורה החולנית ביותר (גביית הון עתק ממשפחות שהאמינו שהוא מסוגל לרפא חולי סרטן ואנשים שלקו במוות מוחי), משתחרר בנימוקים מנהליים (חוסר מקום בבתי הכלא), במקום להינמק בכלא עד יומו האחרון.
• ראש ממשלה לשעבר, שמטריל את כל המערכת הציבורית בצורך לממן מי יודע עד מתי רכב שרד, נהג ומאבטחים לבני משפחתו, כשהוא נתון בעיצומו של משפט העוסק בהאשמות כבדות על שחיתויות קודמות שלו, והוא עדיין נהנה מציבור אוהדים גדול.

למלכה אין כתר

חוה אלברשטיין ציינה בשבוע שעבר יומולדת 75. כמו במקרה יורם טהר-לב, הנימוקים לקבלת פרס ישראל כבר חקוקים וכתובים מזה עשרות שנים בלב הציבור. אם לא תזכה בפרס, הפגיעה העיקרית תהיה לא בה, אלא במעמדו של הפרס עצמו ובאמון בטוהר שיקוליהם של האחראים לו.